<h1>חידושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הם. בכל דוכתא דנחית למנינא קתני הם כי הכא. והיינו דבפ' בתרא דשבועות [מ"ט ע"ב] קתני ארבעה שומרין הן. ובפרק אין מעמידין [ל' ע"א] קתני שלשה יינות הן. ובפ' כל הצלמים [מ"ז ע"א] קתני ג' אבנים הן וקתני נמי [שם] שלש אשרות הן. ובראש ב"ק דקתני ארבע אבות נזיקין ולא קתני הן היינו טעמא משום דאמאי דלבתריה קאי כלו' ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה. (והיינו) [והן] דהתם בגמ' באבות דר' חייא ודר' הושיעא משום דאינהו נחתי למנינא קתני הן.
למלכים. פירש"י ז"ל שרגילין היו למנות שטרותיהן לשנות המלך משנה שעמד בה כדאמרינן במסכתא גיטין [פ' ע"א] משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן להתחלת שנתן ואיכא למידק דהא מתני' במלכי ישראל מוקמי' לה וכדאיתא בגמ' ובמלכי ישראל מאי שלום מלכות איכא לפיכך נ"ל שרגילין היו למנות למלכי ישראל מפני חשיבותם וגדולתם ודאמרי' התם בפרק הזורק משום שלום מלכות הכי קאמרינן שמתוך שמלכי האומות היו יודעין שרגילין היו ישראל למנות למלכיהם אי לא מנו נמי למלכותא דידהו מיקפד קפדי דסברי דמשום דלא חשיבא לן מלכותיהו לא מנינן להו.
למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות. פירש"י ז"ל למאי הלכתא הוקבע יום למנין המלכים ולמה לא יתחיל כל מלך ומלך מיום שעמד בו. ומשנינן לשטרו' שאם לא קבעו זמן ידוע אלא כל מלך ומלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו העדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמנו כאותה ששנינו [ב"ב קס"ז] כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואין אנו יודעים אם הלוהו קודם לכן או לאחר מכן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך. ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז. לפי שאם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה נמצא תמוז קודם לכסליו וכשר כך פירש"י ז"ל. ולפי פי' זה על כרחין בדקים לן שלא היתה אלא מלוה אחת ביניהם עסקינן כגון שהמלוה והלוה מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת דאי לא תימא הכי אפי' תימא דכסליו קודם לתמוז מאי הוי נימא הלואה אחרת היתה אלא ודאי כדאמרן. ואיכא למידק דלפי פרש"י ז"ל משמ' דכל היכא דאיכא לספוקי בשטרא אי מוקדם הוא ופסול אי מאוחר הוא וכשר פסלי' ליה משום דמספיקא לא טרפי לקוחות וזה הוא שכ' רש"י ז"ל שעכשיו שקבעוהו ניסן ראש השנה לעולם תמוז קודם לכסליו משמע דהא לאו הכי חיישינן דילמא כסליו קודם לתמוז ופסלי' ליה. וליתא דכל היכא דאיכא למיתלי דשטר מאוחר הוא מכשרי' לי' ואפילו היכא דאיכא ריעותא. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים והלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרי' חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ובפרק גט פשוט [דף קע"א] נמי אמרינן שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלמא כל היכא דאיכא למתלי במאוחר תלינן ביה ומכשרי' ליה. ובודאי דאי מהך קו' בלחוד כל היכא דמפכינן ליה לההוא גוונא שכתב רש"י ז"ל אתי שפיר כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדים שהלוהו בכסליו שהיינו מכשירין אותו מן הספק ועכשיו שקבעו חכמים זמן בניסן נודע שהוא מוקדם ופסול אלא אי קשיא הא קשיא דהא בכי האי גוונא ליכא למפסל שטרא כלל משום דבפ"ק דב"מ [י"ג ע"א] אפליגו רב אסי ואביי בהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו דרב אסי מוקי לה דוקא בשטרי אקנייתא ובהנהו ליכא למיחש לשטר מוקדם דהא אפי' לא ילוה לעולם משעת קנין שעבד נפשיה ולא משכחת לה דאיכא למיחש לשטר מוקדם אלא בעדים שעשו שלא כדין שכתבו שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דבהנהו איכא למיחש לשטר מוקדם ולא משמע שעיקר תקנתן של חכמי' היתה מפני חשש עדים שלא יעשו שלא כהוגן. ועוד שאפילו תדחוק ותאמר כן תינח לרב אסי אבל לאביי דאמ' התם דכלהו שטרי נמי כותבין ללוה אף על פי שאין מלוה עמו משום דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ומשעת כתיב' זכה ליכא למיחש לשום שטר שכתבו בו העדים אותו זמן שהיו עומדין בו שהיא מוקדם ולמה הוצרכו חכמים לקבוע שנה למלכים לפי פירש"י ז"ל הא אין לך לומר אלא משום חשש שמא יאמרו העדים שבכסליו היו עומדים וכתבו זמנו בתמוז ואפילו תמצא לומר שיהיו נאמנין על כך כמו שנשא ונתן על זה בסמוך בס"ד או שתאמר שעדים אחרים הוא שאמרו כן מ"מ קשה הדבר לומר שמפני חשש עדים שיעשו שלא כהוגן תקנו חכמים ראש השנה למלכים. וראיתי בפסקי הרב ר' ישעיה הזקן מטראני ז"ל שפי' דכי אמרי לשטרות הכי פירושא להבחין בין שטר מלוה לשטר מקח אי זה מהן קודם שאלו היו מונין למלך מיום שעמד בו פעמים שילוה בניסן של שנה שניה וימכור בתשרי של שנה שניה ואפשר שישכח באיזה חדש עמד המלך ומספיקא לא טרפי' לקוחות אבל עכשיו שקבעו ראש השנה שלהם ניסן ליכא לספוקי דשטר מלוה קדום וטריף. ודמייתינן הכא הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין לאו דוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר מאוחרין אלא מחמת דין מוקדמין ומאוחרין קאמרי' כלו' משום טרפת לקוחות מחמת שטר מוקדם להן או מאוחר מהן דבין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טרפת הלקוחות וזה כענין מה שאמרו בירושלמי [כאן ה"א] בין כמאן דאמר מניסן מנינן בין כמאן דאמר מתשרי מנינן מה נפיק מן ביניהון א"ר יונה שטרות יוצאות בינהון לוה בה מלוה באדר וכתב בה שניה למלכותו ומכר מכירה במרחשון וכתב בה שניה למלכות מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה ומאן דאמר מתשרי מנינן מכירה קדמה. ואף הרשב"א ז"ל פי' כן. ועדיין אין כל זה נוח לי דאי הכי מאי שייכא דמוקדמין הכא. וענין הירוש' דרך אחרת היא ולא שייך בהדיה הא דשמעתין כלל. לפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרי ולא בעי' טעמא אלא כי היכי דאמרינן לקמן גבי ראש השנה לרגלים דנפקא מינה לנודר למיקם עלי' בבל תאחר דנפקות' הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן הכי נמי אמרי' הכא בהאי ראש השנה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקי לן מינה. ומהדר דנפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ג חדש ניסן של שנה שניה כיון דניסן ראש השנה למלכים הוי ליה הך שטר מוקדם ופסול משום דהוה ליה הא ניסן ניסן של שנה שלישית האי הוא דנפק' מינה בהאי ראש השנה למלכי' ובהכי עסקינן השתא בגמרא. וכי תימא מפני מה קבעי להם ניסן ולא מנו מיום שעמד בה היינו מאי דאמר ר' יוחנן לקמן בסמוך מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן ומהדרינן דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים כלומר דכיון דיציאת מצרים היתה תחילת מלכותן של ישראל שאם לא כן משועבדין היינו בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים. והיינו דהוה סבירא ליה לרב יוסף דבמלכי אומות העולם דליכא למימר הכי מיום שעמד בה מנינן וכמו שאכתוב עלה דההיא בס"ד ואלו היה טעמו של דבר כדי להבחין בין שטר מוקדם לשטר מאוחר כדברי הראשונים ז"ל כל כך היה ראוי לחוש במלכי אומות העולם כמלכי ישראל אלא ודאי כדאמרן כנ"ל.
פסולין. פירש"י ז"ל דלא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי והכי נמי מוכח בפ' איזהו נשך וא"ת היכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדי' פסולין הם כיון שהקדימו הזמן. איכא למימר כגון דהוי שטר מוקד' במידי דעבידי אינשי למטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללו' אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא שאעפ"י שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לה לדרב אסי לאו רשע הוא וכבר כתבתי זה בפ' איזהו נשך.
שטרי חוב המוקדמין. גרסי' בירושלמי מי מודיע ר' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו והא אמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד תמן בשאמרו לא חתמנו ברם הכא יכלון למימר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכ' עליו הר"ז הלוי ז"ל ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בה נאמני' הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד גדול ולהחמיץ הדין ובגמרא דילן מצינו כיוצא בדבר זה בההוא תברא דהוה חתום עליה רב ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בפ' גט פשוט ע"כ נר' מדבריו שהעדים נאמנים בכך אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר. אבל הרמב"ן ז"ל כ' בפ' איזהו נשך דהאי ירוש' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קאי ומשום הכי נאמנין ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכחא ההיא דבפ' גט פשוט.
<h2>דף ב:</h2>
מונין שנה לזה ולזה. פירש"י ז"ל הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד זה אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלו' למלך פלו' שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה לפלו'. ובתוס' מוסיפין עוד שכשם שבכל השנה יכולין לכתוב למנין אותו מלך שמת ואפי' במה שנעשה אחר מותו כך יכולין לכתוב בכל השנה שנה ראשונה למלך פלוני אפי' במה שנעשה קודם שעמד אם יכתבו השטר עכשיו כגון בשטרי אקנייתא וכיוצא בהם ולישנא דמונין לזה ולזה ודאמרי' נמי מהו דתימא שתא לבי תרי לא מנינן משמע.
ומלך בן מלך הוא. פירש"י ז"ל דאי אימנו עליה מאדר בלחוד מרישא בלחוד שמעי' ליה. פי' לפירושו דאע"ג דתרי ברייתות נינהו כיון דגבי הדדי מתניין על כרחין בתרייתא אשמועינן מאי דלא שמעי מקמייתא.
מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. נ"ל דקושטא דמלתא וטעמא דמלתא ילפינן מהאי קרא דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים דכי היכי דביציאת מצרים מנינן מניסן הכי נמי למלכי ישראל מנינן מניסן. ומיהא נמי ילפי' טעמא דמלתא דמשום הכי מונין מלכי ישראל למלכותן מניסן כדי שיעשו זכר ליצ"מ שבאותו זמן שיצאו מעבדות לחירות התחילה ממשלתן. והיינו טעמא דבמסקנא דסוגיין אע"ג דאיגלי מילתא דקראי דר' יוחנן לא מוכחי דלימני מניסן כדמקשי' ואימ' תמוז ואימא אב ואימא אדר ואמרי' אלא א"ר אלעזר מהכא ויחל לבנותו וכו' אפי"ה מסקי' ואמרי' תניא כותי' דר' יוחנן והיינו לומר דנהי דקראי דר' יוחנן לא מוכחי דמניסן מנינן כיון דמקראי דר' אלעזר נפיק לן הרי אכתי נקטי' קראי דר' יוחנן למיקם אטעמא דמלת' דמשום הכי מנינן להו מניסן כדי להזכיר יצ"מ כנ"ל.
<h2>דף ג.</h2>
ואם איתא בחדש השלישי בשנ' השניה מבעי ליה. וא"ת אכתי דלמא ראש השנה באמצע סיון והאי קרא בראש החדש קאי כדאיתא בפ' כל כתבי ואכתי אימא דראש השנה סיון י"ל דפשיטא לן בכולה שמעתין שאין חדש א' נחלק לשתי שנים ואעפ"י שעשו אמצע ניסן ר"ה לרגלים היינו משום דעל כרחין בל תאחר ברגלים תליא רחמנא וט"ו בשבט נמי שעשאוה ראש השנה לאילן היינו נמי משום דעל כרחין באילן בתר חנטה אזלינן וחנטה תליא ברוב גשמי שנה אבל לשנים פשיטא לן שאין אמצע חדש נקבע ראש השנה ואפילו ניסן וסיון ותשרי שיש רגלים באמצעם.
ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר. לא קאימנא שפיר אטעמייהו דהני פרכי דבשלמא פרכא קמיית' דפרכינן ממאי דמניסן מנינן דלמא מתשרי מנינן תליא בטעמ' דדילמ' אע"ג דבניסן נגאלו קבעו ראש השנה שלהם תשרי לפי שהוא ראש השנה לשנים אבל היאך יקבעו ראש השנה אחד מהחדשים הללו שאינו ראשון ליציאתן ולא למנין שני העולם אלא ודאי הני פרכי קלישי נינהו אלא משום דאשכחן קרא דמייתי ר' אלעזר דאפילו הני פרכי ליכא למפרך בה פרכי' להו לקראי דר' יוחנן אע"ג דלאו פרכי אלימי נינהו. והיינו נמי דאע"ג דמשמ' דשבקינן ממרי' דר' יוחנן ואמרינן אלא א"ר אלעזר אפי' הכי אמרינן תניא כוותיה דר' יוחנן משום דאכתי סמכי' אקראי דידי' ומן הטעם האחר שפרשתי למעלה.
מאי שני לירח שמונין בו למלכותו. וא"ת דילמא היינו משום (דדלמא) דשלמה עמד בניסן אבל מלכים שלא עמדו בה מנלן דמניסן מנינן להו י"ל אם כן האי בשני מאי אתא לאשמועינן אי לאשמועינן באי זה חדש היה לכתו' בחדש השני בשנת הארבע למלכותו וסגי בהכי בשני למה לי אלא ודאי לאשמועינן דלכולהו מלכי ישראל מניסן מנינן להו.
שני בשבת לא אשכחן. בירושלמי (כאן) פריך מויהי ערב ויהי בקר יום שני. ופריק דאין למדין מברייתו של עולם כלומר דשני לבריאת עולם קאמר.
מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא. פי' ומדאפיק תנא מניסן שהוא ראש השנה למלכי ישראל אוקמי' אתשרי שהוא ראש השנ' לשמיטין וליובלות ולמילי טובא והיינו דלא פרכי' הכא ואימא תמוז ואימא אב כדלעיל משום דלעיל דעקרינן ראש השנה מתשרי שהוא ראש השנה לשנים ובעי' לאוקמיה אניסן פרכי' אימא תמוז לפי שאין ניסן ראש השנה לשום דבר שאף לרגלים אין ראש אלא ט"ו שבו אבל הכא נקטי' בפשיטות, דכיון דעקרינן ליה מניסן מוקמינן ליה אתשרי.
<h2>דף ג:</h2>
חדא דאם כן קשו קראי אהדדי דכתיב ושיצי ביתא דנא. כך נראה שגורס רש"י ז"ל וכן בתוספות ואינם גורסים ועוד דאע"ג דהוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא ליכא למפרך מקרא דלעיל דכתיב ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחששתא המלך יין לפניו משום דהאי ארתחששתא ליכא לפרושי דהיינו דריוש בן אסתר שהרי בשנת שש שלו נשלם הבית כדכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' וכיון שכן היאך הוי מבקש נחמיה ממנו בשנת עשרים למלכותו שיבנה אותו אלא ודאי האי קרא ליכא לפרושי כפשטיה והא ארתחששתא היינו כורש הראשון של פקידת הבית שהיתה בשנה ראשונה למלכותו כמו שכתוב בסוף דברי הימים ובראש עזרא והמלך יין לפניו מלתא אחרית' היא כלו' המלך דריוש הפרסי בן אסתר יין לפניו וזה היה בשנת שלש למלכותו וחשיב ג' דכורש וי"ד דאחשורוש וג' דדריוש כדאיתא בפרק קמא דמגלה והרי כאן עשרים דכורש וטעם הטפחא מוכיח כן ומשום הכי לא פריך רב יוסף מקרא דלעיל. אבל הרב בעל המאור ז"ל גורס חדא דאם כן קשו קראי אהדדי ועוד דכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה כו'. מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא זו היא גרסתו ז"ל. והכי פירושא דרב יוסף מפשט הוה פשיטא ליה דדריוש וכורש וארתחששתא חד מלך הוא וכדתני' בברייתא ומשום דכתיב ושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדו ובנו ושכלולי מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס. מדכתיב מלך ולא כתיב מלכי משמע שמלך אחד היה והיה לו כל השמות הללו ומשום הכי פריך רב יוסף א"כ דכורש משו' דמלך כשר היה מנו לו כמלכי ישראל קשו קראו אהדדי דהא קראי דלעיל דלגבי ארתחששת' משמע דלאו מניסן מנינן והכא משמע דמניסן מנינן. ועוד דהא כתי' ושיצי ביתא דנא וגו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר ויבא ירושלם בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך וכתי' בתרי' כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ומכאן למדנו שבאותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל שאי אתה יכול לומר שבאותו שנה עצמה היה משום דבהדיא כתיבי קראי שלאחר שעשו חנוכת הבית ולאחר שעשו פסח עלה עזרא כדכתיב ואחר הדברי' האלה במלכו' ארתחששת' מלך פרס וכו' וכיון שעלה עזרא באחד בניסן על כרחין באותו זמן לשנה הבאה היה כי זמן סוף אדר עם תחלת ניסן אחד הוא ואם איתא דמניסן מנינן שנה שמינית מבעי ליה ופרכינן מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא והאי פירכא קימ' אדרב חסדא ורב יוסף דמייתו ראיה מקראי דדריוש וארתחששתא ואדר' אבהו דקאמר עלה כורש מלך כשר היה ומפרקי' דחד מלך הוא וכדתניא וכו', וא"ת ולרב יוסף גופיה מי ניחא הא כיון שהכל אחד קשו קראי אהדדי. י"ל דרב יוסף הוי סביר' ליה דלמלכי אומות העולם לא קבעו זמן כלל אלא לכל אחד ואחד מיום שעמד בו מנינן ליה והלכך קראי שפיר כתיבן דדלמא יום שעמד בו מלך זה מרחשון הי' והלכך משכחת כסליו ואחריו ניסן בשנת עשרים למלכותו וכן החדש הששי והשביעי בשנה אחת וכן אדר ואב. ולפי זה מכאן אתה למד שאי אפשר לומר שזמן שקבעו חכמי' למלכים מפני חשש שלא יהא ניכר בין מוקדמין למאוחרין תקנוהו שאם לא כן למה לא הי' ראוי לחוש כזה למלכי אומות העולם כמו שחששו למלכי ישראל אלא ודאי עיקר הדבר כמו שכתבתי במשנתינו שלמלכי ישראל תקנוהו זכר ליציאת מצרים ומשום הכי הוי סבירא ליה לרב יוסף דבמלכי אומות העולם דלא שייך האי טעמא מיום שעמד בו מנינן ואפי' הכי מסקי' שכיון שקבעו זמן למלכי ישראל אף למלכי אוה"מ משום לתא דידהו קבעו תשרי שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות ולא רצו לקבוע יום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומו' בניסן וכשיראו שימנו לו מניסן יחשבו שראש השנה שלהם ניסן כמלכי ישראל. ועוד דיום שעמד בו אינו ידוע לכל וזימנין דמימנו עליה ולא אימלכוהו ולפיכך קבעו להם תשרי כנ"ל. והדרינן לפרוקי קושיא דרב יוסף ואמרי' מ"מ קשי' כלו' כיון ששלשה שמות הללו על מלך אחד נאמרו וכדתניא בברייתא ומפרקי' לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ ולפי פי' זה (אין) [אנו] צריכין לומר שאעפ"י שנשלם הבית בשנת שש חומת העיר לא נבנתה עד שנת עשרים.
<h2>דף ד.</h2>
מנא לן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל תלתא. פי' אעפ"י שכורש זה לא צוה כן אלא דכרן פתגמי הוא דאשכחן דכורש קדמאה כתב כן וכדכתיב באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספריא די גינזיה מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגילה חדא וכן כתיב בגוה דכרונה. בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וכו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. אפי' הכי מכיון שסמך הוא על אותה מגילה ולא נתן להם רשות שיבנו כמו שירצו ש"מ דאחמיץ. וא"ת ומתי היה כשר שהרי זה היה כתבא הראשון כשנתן להם רשות לבנות ומתי מנו לו כמלכי ישראל. י"ל שמתחלה לא דקדקו בענין אלא מכיון ששמעו שנתן רשות לבנות חשבו שיהא כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל והיינו מנינא דבשביעי בעשרים ואחד לחדש וכשחזרו וראו שלא נתן להם רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ ומנו לו מתשרי.
ומעשרות. פי' אחד מעשה ראשון וא' מעשר שני ואחד מעשר עני. וא"ת והיכי קתני בהו דכיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר שהרי קבעה תורה להן זמן ביעור כדכתיב מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. י"ל דאין הכי נמי דמקמי הכי עבר בבל תאחר אלא דכי מטו ג' שנים קאי בעשה יתירה אי נמי דבל תאחר איתיה היכא דאפרשינהו ולא יהבינהו אבל היכא דלא אפרשינהו לא קאי בבל תאחר דהא לקמן מצרכינן תרי קראי חד לאמ' ולא אפרשיה וחד לאפרשי' ולא אקרביה ומעשר דלית לן אלא חד קרא לית לן ביה בל תאחר אלא היכא דאפרשיה ולא יהביה ולהכי אתא קרא דמקץ ג' שנים לחיוביה לאפרושינהו. וקשי' לי דהא לקמן כי עבדינן צריכותא בין אמר ולא אפרשיה לאפרשיה ולא אקרביה משמע דלית לן אכרעות' בהי מנייהו מחייב טפי וכיון שכן במעשר דלית לן אלא חד קרא אית לן לחיובי בתרוויהו לאו דבל תאחר או לית לן לחיובי בחד מנייהו ואי לא מחייבינן בחד מנייהו קרא דבל תאחר במעשר למה לי. וכי תימא קרא דמקץ ג' שנים גלי לן דקרא דבל תאחר למעשר קאי היכא דאפרשיה ולא יהביה ג"כ היכא מספקא לן לקמן ואמרינן דאיכא למימר דטפי שייך בל תאחר היכא דאמר ולא אפרשיה מהיכא דאפרשי' ולא אקרבי' נפשוט ממעשר דטפי שייך באפרשי' ולא אקרביה. וניחא לי דכי מספקא לן לקמן הכי הני מילי בקרבנות שהן לגבוה ושייך למימר בהו דכיון דאפרשינהו בי גזא דרחמנא איתנהו אבל מעשרות הניתנין להדיוט כי אפרשינהו אכתי בי גזא דידי' נינהו הלכך פשיטא לן דחד לאו דבל תאחר דכתיב בהו מתוקם בדאפרשינהו ולא יהבינהו ועשה דמקץ ג' שנים היכא דלא אפרשינהו.
צדקות. פרשו בתוספות דהא דאמרי' הכא דצדקה לא עבר עליה בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא דלא מחייב לאהדורי בתרייהו ולא עבר עד ג' רגלים הא קיימי הכא עניים עובר עלה לאלתר והיינו דרבא דאמר לקמן וצדק' מחייב לה לאלתר דהא קיימי עניים. והרשב"א ז"ל הקשה דא"כ כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו ג' רגלים היינו משום דלא קיימי מקדש וכהנים קמיה ואם איתא הנודר בירושלם דקיימי גבי מקדש וכהנים יעבור לאלתר כי היכי דעבר בצדקה. ועוד דאי משום טרחא יהב ליה רחמנא זמנא מאי טעמא דר' שמעון דבעי כסדרן הא איכא רוחא בשלא כסדרן ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר אלא עד חמשה אלא ודאי גזרת הכתוב היא בלאו דלא תאחר וכיון שכן מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עליה בבל תאחר קרא דצדקה בדליכא עניים מיירי וכיון שכן לא הוה ליה לרבא למימר סתמא וצדקה מחייב עליה דהא קיימי עניים אלא הכי הוי ליה למימר וצדקה אי קיימי עניים מחייב עלה לאלתר. ועוד דאקשי עלי' דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכה רבה דמסתמא כיון שלא חייבה תורה אלא בג' רגלים כסדרן אי לאו רבא הוי אמינא דגזרת הכתוב היא ואפילו היכא דקיימי עניים. לפיכך פי' הרשב"א ז"ל דלעולם ג' רגלים לבל תאחר גזרת הכתוב היא ואפילו היכי דקיימי עניים אינו עובר עד ג' רגלים ודרבא לחייבו בעשה דמוצ' שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מצות עשה. וא"ת והא אמרי' עלה דרבא מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבי עד דעבר עלה שלשה רגלים כקרבנות לא מחייב דאלמא רבא דאמר מחייב בבל תאחר קאמר דאי לחיובי' בעשה קאמר הו"ל למימר עד דעבר עליה רגל אחד דהא בקרבנות כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה וכדאמרי' לקמן. י"ל דכיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים לבל תאחר או ברגל אחד לעשה נקט פשיטות דמילתא ולאו דוקא. וכן כתב הר"ר ישעיה מטראני ז"ל ונ"ל דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה דלא תאחר בג' רגלים הוי אפי' לצדקה דמשום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא אבל עשה דקרא דלא מפרש אימת מצינן למימר דקאי בעשה, אלו דברי הראשונים ז"ל. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה משום דקשיא לי אכל חד טובא שלפי שיטת התוספות ז"ל קשיין הני פרכי דכתיבנ' לעיל. ולפי שיטת הרב ר' ישעיה ז"ל לא הו"ל למימר עד דעברי עלי' ג' רגלים ומה דאמר' דלאו דוקא לא דייק לי כלל. ולפיכך אני אומר דמידי דתלי במקדש (דחייבי) [כחייבי] הקדשות וקרבנות תלי גבי רגלים ומידי דלא תלי במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי ובין היכא דקאי גבי מקדש וכהנים להיכא דלא קאי שהתורה לא נתנה דברים לשעורין. וברייתא הכי קתני דחייבי הדמין וכו' וצדקות וכו' וכל אותן השנויין בברייתא כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר ותרתי קמ"ל חדא דבכל הני קאי עלייהו בבל תאחר וכדמפקי' לקמן בסמוך מדרש' דאכולהו אזהר רחמנא ואשמועינן תו דליכא חד מנייהו שלא יעבור עלי' בבל תאחר כיון שעברו עליו ג' רגלים אבל איפכא לא קאמר לומר שלא יעבור על שום אחד מהן בבל תאחר עד ג' רגלים. ומיהו ודאי אפשר למטעי בהכי ולפיכך בא רבא ופירש דצדקה מחייב עליה לאלתר לומר דמאי דתני צדקה בהדי הנך היינו לומר דבצדקה נמי קאי בבל תאחר ומשום דרוביהו דמתנו בברייתא תלו במקדש ובעי' לבל תאחר דידהו ג' רגלים קאמר בכלהו כיון שעברו ג' רגלים דבצדקה נמי קושטא דמילתא היא דכיון שעברו ג' רגלים עובר עליה בבל תאחר אבל אין הכי נמי דלאלתר מחייב ועבר עלה דהא קיימא עניים ולא תליא במקדש כלל. וסעד יש לי בסברא זו מדברי הר"מ במז"ל שכתב [בפ"ח] מהלכות מתנות עניים האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע הזו צדקה חייב ליתנה לענים מיד ואם איחר חייב בבל תאחר לשלמו שהרי יש בידו ליתן מיד והעניים מצוין הם אם אין שם עניים מפריש ומניח עד שיבואו עניים ע"כ ובהכי אתיין כולהו שמעתתא שפיר דמידי דלא תלי במקד' לא תלי ברגלים כלל ומידי דתלי במקדש תלי ברגלים. וכי תימא אכתי אמאי איכא לר' שמעון בין כסדרן לשלא כסדרן. איכא למימר דגזרת הכתוב היא. ועוד דאפשר שקבעה תורה רגל אחד ידוע דהיינו חג הסוכות שכל העוברין בבל תאחר לא יהיו עוברין אלא בו כדי שבאותו רגל יפשפשו הכל בנדריהם ונדבותיהם כנ"ל. וכתבו בתוספות שנשאל ר"ת ז"ל על הצדקות שאנו רגילין לידור בבית הכנסת או בביתו אם עבר מיד כי קיימו עניים. והשיב שכיון שאנו נודרין לדעתינו ואלו היינו משלימין אותה לגזבר היה הנודר נפטר בכך ומה יש לו עוד לעשות והגזבר אם ממתין עד שיבואו עניים הגונים או מחלקה מעט מעט אינו עובר גם אנו מטעם זה אין לחוש אם הנודר משהא אותה בידו מפני שאנו נודרין לדעת שיהא הנודר עצמו כגזבר לחלקה כפי ראות עיניו. ונראה שסובר ר"ת ז"ל דכי קאמר רבא צדקה מחייב עליה לאלתר הכי קאמר דמחייב לתת לב לאלתר לחלקה כפי העניים למראית עיניו ואם גמר בדעתו לקפץ ידו מלתתה עכשיו מיד עובר בבל תאחר.
<h2>דף ד:</h2>
לקט שכחה ופאה. הקשו בתוספות היכי שייך בהו בל תאחר. תעזוב אותם אמר רחמנא וליתו עניים ולשקלו לנפשייהו. י"ל משכחת לה כגון שעבר ולקטה דאפילו לאביי דאמר בפ"ק דתמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירה כדאיתא התם. וכדתני' התם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי. והקשו עוד אכתי היכי דמי אי דאיכא עניים בההיא שעתא לאלתר קא עבר בבל תאחר כדאמרינן לקמן בצדקה ואי דליכא עניים מצי זכי לנפשי' כדאמרי' בפ' הזרוע [חולין קל"ד ע"ב] לוי זרע בכישור לא הוה עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים והתם משמע שהיא שלו. והם נדחקו בתירוץ קושיא זו. ולדידי לא קשיא מידי שכבר פירשתי למעלה דמידי דלא תלי במקדש לא תלי ברגלים ורבא קאמר וצדקה מחייב עלי' לאלתר הוא הדין ללקט שכחה ופאה אלא משום דבל תאחר דלקט שכחה ופאה לא משכחת להו אלא בשעבר ולקטם דתעזוב אמר רחמנא נקט רבא בצדקה ולא נקט בלקט שכחה ופאה דבאיסורא לא קמיירי הלכך משכחת לה בדאיכא עניים ואין ה"נ דלאלתר קא עבר עליה בבל תאחר.
ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרוש ביה. וא"ת אמאי לא אבעיא לן נמי לר' אלעזר בר' שמעון בחג המצות ובחג השבועות מאי דרשי ביה וכי תימא איידי דבעי למכתב חג הסוכות כתבינהו נמי לחג המצות ולחג השבועות אי הכי כי תרצי' לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דחג המצות וחג השבועות מצטרכי להקישא דתשלומין מאי מקשי' תו למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות לימא ליה אגב גררא דחג המצות וחג השבועות דטפי איכא למימר דמיגרר חד לגבי תרי לדידהו ממאי דניחא לן לר' אלעזר בר' שמעון דמגררי תרי לגבי חד דהא לא פרכינן לדידיה מידי. וי"ל דאין הכי נמי דאיכא למפרך לר"א בר"ש אלא מיהו כיון דלר"מ ולר"א בן יעקב קשו כלהו ולר"א בר"ש לא קשו אלא תרוויהו פרכי' לדידהו ומאי דמתרצינן אליבייהו דהני הקישא דתשלומין סליק פירוקא למאי דאיכא למפרך לר' אלעזר ב"ש. עוד נ"ל דלר"א בר"ש לא קשיא לן מידי דאיכא למימר דמשום גררא דחג הסוכות נקטינהו לתרוויהו ודאקשי' לר"מ ולר"א בן יעקב למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסכות, הכי קא קשי' לן דבשלמא לר' אלעזר בר"ש לא כתבינהו רחמנ' לאקשינהו אלא חג הסכות אצטריך לגופי' ומשום לתא דידיה כתבינהו לחג המצות ולחג השבועות אבל לר"מ ולר' אליעזר בן יעקב דאמרי דלדמינהו כתבינהו לא הוה ליה למכתב בהדייהו חג הסוכות דלא דמי להו.
רגל בפני עצמו. פירש"י ז"ל שמזכירין בברכה ותפלה שמיני חג העצרת. וברכה בפני עצמה שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. והכי תניא בתוספתא דסוכה. אבל ר"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפלה ובברכת המזון וכאותה ששנינו בברייתא בפרק לולב וערבה כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה. ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה. ופי' רגל. לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות משום דאמרינן בפרק ואלו מגלחין דהקובר את מתו שבעת ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו ומיהו לא מבטל להו לגמרי, אלא שבעה וכדאמרינן התם יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום.
מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה וא"ת הקישא למה לי דהא בספרי מרבינן מקרא דופנית בבקר לכל הקרבנות שטעונין לינה דתניא התם אין לי אלא אלו כלומר זבחים דומיא דפסח מניין לרבות המנחות ויין ולבונה והעצים ת"ל ופנית בבקר כל פינות לא יהו אלא בבקר והכי נמי מוכח בפרק לולב וערבה וכיון שכן הקישא ללינה דחג הסוכות למה לי תיפוק לי דטעון לינה מפני קרבנות שהבי'. תרצו בתוספות דאי מופנית בבקר הוה אמינא לינת לילה אחת דקרבנות אתאי הקישא לחייבה בלינה כל החג דומיא דחג המצות דמשמ' שטעון לינה כל שבעה דכולה חג כבקר אחד דמי והכי מוכח בפרק דם חטאת דתנן התם ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמ' מאי טעמא דר' טרפון אמר ר' יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן לכולן בקר א' ואע"ג דפרכינן עליה וכי אין פגול ברגל ואין נותר ברגל אפילו הכי לענין לינה משמע דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכי נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופריך זמן כל שבעה מי איכא ומדלא פריך הכי גבי לינה משמע לכאורה דפשיטא לן דכל ז' טעונין לינה.
<h2>דף ה.</h2>
אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. וא"ת אכתי נימא תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת כדאמרינן לעיל בסמוך, וי"ל דהיינו דקאמר ועוד חג השבועות כתיב. ול"נ כי אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת היכא דאי מדמית ליה למרובה ליכא לדמויי למעט כלל אבל הכא לתרוויהו (נמי) [דמי] דעיקר עצרת חד יומא ותשלומין דידיה ז'.
<h2>דף ה:</h2>
עולות ושלמים. פירש"י ז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. והזקיקו לומר כן דאי עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה קאמר מכי תדור נדר נפקי אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחויב בהן ונדרשין מעמו. וא"ת דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביע להו דאלו עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והלכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה כדאקשי' לעיל גבי פסח. י"ל דמשכחת ליה בדאפרשי' ולא אקרביה דקא עבר עלי' ודמרבינן להו לקמן ממוצא שפתיך ואמרי' דחד לאמר ולא אפרשי' וחד לאפרשי' ולא אקרביה דקא עבר עליה בעולת נדבה ושלמי (חגיגה) [נדבה] איירינן. וא"ת אמאי דרשינן אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים מכי דרוש ידרשנו ולא מפקינן להו מלה' אלהיך כדמפקינן להו מיניה בברייתא דלקמן דאמרינן לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים. י"ל דודאי מקרא דלה' אלהיך טפי משמע מניה חטאות ואשמות עולות ושלמים שהן קרבין לגבוה מדמין וערכין וחרמין והקדשות שאינן קרבין ומשום הכי אלו מפקינן מלה' אלקיך דכתיב בהאי קרא חטאות ואשמות תו לית לן דמין וערכין ואינך וכיון דחזינן דמכי דרוש ידרשנו נפקי חטאות ואשמות פש לן לה' אלקיך לדמין וערכין. ודאמרי' בהאי ברייתא מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו אע"ג דבאידך קרא כתיבה נדבה בהדיא כדאמרינן לקמן נדבה כמשמע' תרוויהו צריכי חד לאמר ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקרביה.
כגון שהומם בתוך הרגל מיהא שמעינן דכוליה רגל בעי' וחצי רגל בין בתחילתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו אפילו לדידן דמדר"מ נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן גם הקדישו בתוך חג המצות בחציו לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עובר עליו דחצאין מצטרפין וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי הא דתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים ואמרינן דשנה בלא רגלים לא משכחת לה אלא למאן דאמר דבעינן רגלים כסדרן ואם איתא דחצאין אינן מצטרפין אפילו לתנא קמא דלא בעי כסדרן ואפילו לר"א בר"ש דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה וכגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא אלא ש"מ דחצאין מצטרפין.
יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין ויפסול. פירש"י ז"ל שהרי אין שנה בלא רגלים ברוב שנים. ולא היה רש"י ז"ל צריך לומר כן דכיון דאחרים היינו ר"מ ואיהו רגל אחד קאמר לא היה רש"י ז"ל צ"ל דאין שנה בלא רגלים ברוב שנים דבכל שנים נמי אי אפשר בלא חד רגל אלא לרוחא דמלתא אליבא דאידך תנאי פי' הכי.
מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פי' דכתי' מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואף ע"ג דפירש"י לעיל דההוא בדלא אפרשיה מ"מ אע"ג דקרא דביעור לא אצטריך אלא לדלא אפרשיה אפי' הכי אפרשיה לא נפיק מכללא דקרא בכלהו קאמר אלא דלא אצטריך עקריה אלא משום דלא אפרשיה.
<h2>דף ו.</h2>
בפיך זו צדקה כדכתיב יצא מפי צדקה. דברת אלו קדשי בדק הבית כדכתיב בעזרא וישמחו העם על פי הדבר. ריב"ן ז"ל. וקשיא לי אמאי לא מנינן בהך ברייתא מעשרות ובכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כדמנינן להו בברייתא דלעיל בשלמא דמין וערכין וחרמין והקדשות בכלל קדשי בדק הבית נינהו אלא אינך צריכי טעמא. ונ"ל דהיינו טעמא משום דהני כולהו לא שייך בהו אמר ולא אפרשיה דבכור ומעשר ופסח מופרשין הן ולקט שכחה ופאה לא משכחת להו אלא בשלקטן לעצמו וכמו שכתבתי למעלה ומעשרות נמי אע"ג דמשכחינן בהו דלא אפרשינהו כבר כתבתי למעלה דלהכי אתא מקץ שלש שנים הלכך כיון דהני תרי קראי אצטרכי לאמר ולא אפרשיה ולאפרשיה ולא אקרביה ובהני לא משכחי' בהו אלא חד גוונא לא מני להו בהך ברייתא.
תשמור זו מצות לא תעשה. פי' כדר' אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וא"ת דבפ' בתרא דיומא [פ' ע"א] אמרינן דאי הוי כתיב השמר במצות ענוי כיון דעל עשה הוה כתיב עשה הוי משום דהשמר דעשה עשה והשמר דלאו לאו והאי השמר נמי דקאי אעשה דמוצא שפתיך עשה הוא. י"ל דהכא השמר דלאו הוא דאלא תאחר דלעיל מניה קאי.
יקריב אותו מלמד [ש]כופין אותו. הוא הדין לכל מצות עשה כדאיתא בפר' הכותב בכתובו' אלא דהכא אצטריך רבויא משום דכתיב לרצונו דסד"א דלא כייפינן ליה. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וא"ת הא דתנן בערכין פרק האומר משקלי עלי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. היכי דמי אי בשעבר על בל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי דהא חטאות ואשמות מהאי קרא נפקי ואכולהו כתיב ועשית. ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ותרצו בתוס' בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו.
<h2>דף ו:</h2>
אחד בכור ואחד כל הקדשים משום דעקר קרא דשנה שנה כתיב בבכור פריט ליה באפי נפשיה ושאר קדשים מפיק להו בספרי מרבויא דכל הבכור כיון שעברה עליהן שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר. קשיא לי דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר סבירא להו דקרא דובאת שמה והבאתם שמה עשה הוא דאתי ולא אמרי דכיון דאמר רחמנא איתי ולא איתי ממילא קם ליה בבל תאחר כדסבירא ליה לר"מ וכיון שכן מנא להו דכיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים עובר בבל תאחר אי משום קרא דכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה נימא לעשה אחרינא הוא דאתי' דכיון שעברה עליו שנה מתוסף ביה דקא עבר האי עשה לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואכתי למקים עליה בבל תאחר מנ"ל וניחא לי דודאי רבנן מודו דסברא הוא דכיון דבל תאחר סתמא כתיב כל היכא דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי קם ליה בבל תאחר אלא דבעשה דובאת שמה והבאתם שמה לא מצו למימר הכי משום דמייתר להו קרא דבחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות דכיון דמינייהו סליק למ"ל למהדר ולמכתב וכדאמר לעיל ואם איתא דכיון דאזהר רחמנא בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ממילא קם לי' בבל תאחר תו לא מצינן לאוקמי קרא דבחג המצות וכו' לבל תאחר דרגלים בלא רגל לא משכחת לה ומייתר לן קרא אבל אי אמרי' בעשה דשנה בשנה דממילא קם לי' בבל תאחר לא מיתר ליה קרא דבחג המצות וכו' דאיכא למימר דתרי זמני קבע לן קרא לבל תאחר שנה בלא רגלים דמפקי' מעשה דלפני ה' אלקיך תאכלנו ורגלי' בלא שנה דמפקינן מקרא דבחג המצות וגו'.
אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. בדין הוא דהוה מצי לתרוצי כגון שהיה חולה ברגלי' דעל כרחין לר"מ דסגי ליה ברגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבשני רגלים מיהת סגי ליה לית ליה אוקמת' אלא בהכין אלא דאי מוקי לה בחולה לרבנן משמע דלא משכחת לה בבריא ולית' דבבריא נמי איכא לאוקמה וכדמסקינן.
הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה. וא"ת והיכי מצינן לאוקמ' אליביה מאן דאמר כסדרן מני ר' שמעון והא איהו קתני פעמים שהן ארבעה פעמים שהן חמשה ואי בשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר אפי' ארבעה נמי לא אשכחן כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפי' דסבר לה כר"ש בכסדרן ופליג עליה בשנה בלא רגלי'. ואחרים פרשו דכר"ש אתיא לגמרי דהא דקתני בברייתא עובר בב"ת דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך לי' אבל בשנ' בלא רגלים עובר משום לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואין שם בל תאחר ומ"מ כיון דבין הכא ובין הכא עובר לא חיש תנא לפרושי ואע"ג דאמרינן לעיל מכדי תנא אלאוי קא מהדר אלאוי לאו דוקא אלא כמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. והרשב"א ז"ל הקשה אי בעשה קאמ' שנה למ"ל דהא ברגל א' סגי וכדאמרינן לעיל. ולדידי לא קשיא דתנא אתא לאשמועינן דקרא דשנה בשנה קאי נמי אשאר קדשים כי היכי דקאי בבכור וקרא נמי דשלש רגלים קאי אבכור כי היכי דקאי אשאר קדשים שלא תאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה דכיון דקבע רחמנ' שנה לבכור ממילא בסוף שנה עבר עליה בב"ת דידהו ברגלים כדמוכח קרא דבחג המצות משום הכי אשמועינן תנא דליתא אלא קרא דשנה בשנה אכולהו קדשים קאי מרבויא דכל וכיון שכן קרא דמפקינן מניה ג' רגלי' לבל תאחר נמי אבכור קאי ומשום הכי קתני דאחד בכור וא' כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת.
משכחת לה כגון דאקדשה בתר חג המצות. בתר לאו דוקא אלא בתר דאיקלע קאמ' כגון בי"ו בניסן או בי"ז וכי מטי שלהי אדר בתרא שנה מלאי דבי"ז דאדר שני הוי ליה שנה טפי עלייהו י"א יום כדי להשלים שס"ה של שנות החמה קם ליה בכ"ח דאדר שני ואכתי רגלים לא מלו דפסח שנדר בו אינו מן המנין דחצי רגל לא ככולי דאי בתר דוקא קאמר לאחר פסח הוי לי' בכ"ב בניסן וכי מטי כ"ב באדר וי"א יום דאית לן לטפוי כמנין ימות החמה קם ליה בחמשה בניסן וכיון שכן היכי אמרינן דכיון דמטא ליה שלהי אדר בתרא שנה מלאי הא אכתי לא מלאי עד חמשה בניסן אלא ודאי כדאמרן. אי נמי דבתר חג המצות דוקא וכי מטי שלהי אדר לאו דוקא אלא שלהי אדר וקצת יומי מניסן דסמיך ליה קאמר.
אשה בעלה משמחה. פירש"י ז"ל בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. וקשיא ליה לר"ת ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים אבל בזמן בית המקדש קיי"ל דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכדאיתא בפ' ערבי פסחים. ובפ"ק דחגיגה נמי אמרינן אמתני' דאיזהו קטן כל שאינו יכול לעלות מירושלים להר הבית. ובעי' בגמ' עד הכא מאן אתייה ואהדר אביי דעד הכא דהוה אמיה מחייבה בשמחה אייתיתיה אלמא אביי גופא מודה דאשה זקוקה לעלות משום שלמי שמח' לפיכך פי' ר"ת ז"ל דבעלה משמחה היינו לומר שאין החיוב עלי' אלא על בעלה שהוא חייב להעלות אותה כדי שישמח עמה כדכתיב ושמחת אתה וביתך. ודאמרי' בחגיגה דמחייבה בשמחה לאו משום חיוב עצמה קאמרי' אלא שהיא נגררת אחר בעלה.
<h2>דף ז.</h2>
דקים ליה בגווה שכלו חדשיו. קשיא לי מדאמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה [קל"ה] כל ששהה ח' ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא היא ומפקי' ליה מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה כלו' דמקמי הכי לא דאיכא למיחש דלמא נפל הוא וכיון דסוגיין דהכא מוכחא דאפי' קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו לאכילה הוא דחזי אבל להרצאה לא היכי ילפי' מההוא קרא דבתוך שמנה איכא לספוקי דילמא נפל הוא והא קרא דמיום השמיני והלאה גזירת הכתוב הוא ולא משום ס' נפל דהא אפי' היכא דקים ליה דכלו לו חדשיו מסקי' הכא דלא חזי להרצאה וכבר כתבתי בפ' ר"א דמילה בס"ד.
באחד בניסן ראש השנה לחדשי' פי' נפקא מינה למיקם אפירושא דקראי כגון פסח דכתיב ביה בראשון ור"ה ויוה"כ דכתיב בהו בחדש השביעי וכן לשאר ספורין הכתובים שכתוב בהם בחדש השני בחדש השלישי ודכוותייהו.
בעינא רוב אביב וליכא מידי רוב אביב כתי' אלא אמר רב חסדא ומסקי' בעינן רוב אסיף וליכ' ומקשי' מידי רוב אסיף כתיב נ"ל דהכי פירוש' בעינן רוב אביב וליכא דסתם אביב רוביה משמע ולא מיעוטא ומקשינן מידי רוב אביב כתיב כלומר דאדרבא הכא מיעוטא משמע מדכתיב שמור ומשו"ה נדינן מהאי קרא וקיימי' אקרא דבאספכם דכיון דלית ביה שמור מסתמא רוב אסיף משמע ואפי"ה מקשי' מידי רוב אסיף כתיב דבאספכם תחילת אסיפה נמי משמע.
<h2>דף ז:</h2>
ותנא דידן ותנא דברייתא בניסן נמי משכח שכיחי קטרי והלכך משמע דלתנא דידן ולת"ק דברייתא לא שנא אמ' שנה ולא שנא אמר שנה זו לעולם מונה שנים עשר חדש וקיימ"ל כוותייהו כך ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל. ותמהני למה דכיון דתנא דידן ותנא דברייתא לית להו דלהוי ניסן ר"ה לשכירו' בתים משום דשכיחי קטרי הדרינן ללשון בני אדם דר"ה שלהן תשרי.
והרי רגלים דלא חיילי מאורתא. נראה לי דמקשה הכי ס"ל דכיון שתלתה תורה בל תאחר ברגלים אלמא לא מחייב לאתויי מקמי הכי אלא ברגל קמא חייל חיובא דידיה ובתר הכי חייל ברגל שני ובתר הכי חייל ברגל שלישי וכל היכא דלא אשלמיה לחיוביה בג' רגלים הללו קא עבר בב"ת ומשו"ה מקשי' והרי רגלים דהך חיובא דמתחיל בהו לא חייל מאורתא עד שיקריב תמיד של שחר שהוא זמן הראוי לנדרים ונדבות ולמאן דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אינו יכול להקריבן עד חש"מ ומשו"ה משנינן דאי חיובא מתחיל האידנא ה"נ דלא חיילי מאורתא והא ליתא דלאתוי מעיקרא מחייב וקאי כדי שישלים נדרו אלא דגזירת הכתוב הוא דכיון שעברו עליו ג' רגלים כסדרן עובר בבל תאחר וכיון שחג המצות תחלה מאורתא חייל ר"ה דידיה. והקשה הרשב"א ז"ל אפי' נימא דלקרבנות לא חייל מאורתא מאי הוי אכתי חייל מאורתא לענין דמי' וערכין. ולדידי לא קשי' דלדמין וערכין נמי לא חייל מאורתא עד חש"מ דליפרע בי"ט אי אפשר דכמקח וממכר הוי ואסור מדברי קבלה דכתיב ממצוא חפציך.
והרי יובלות אע"ג דמקשה גופא ידע דמתני' כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אתיא דהא קתני דבאחד בתשרי ראש השנה ליובלות אפ"ה הוי ס"ל למקשה דעיקר יובל בתר תקיעת שופר הוא ותלי במעש' ואיהו משני ליה דכיון דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הוא מר"ה הוא דחייל עיקר יובל ולא תלי במעשה.
<h2>דף ח.</h2>
לבשו כרים הצאן פירש"י ז"ל מתלבשו' כבשי' שמתעברו' ובבראשית רבה אמרינן לבשו דוכריא ולשון נקיה היא לומר שמתלבשות מהזכרים העולין עליהן. ויולדות באב דזמן עיבור בהמה דקה ה' חדשי'. וכי תימא תינח בהמה דקה בהמה גסה מאי איכא למימר דהא ימי עיבורה של בהמה גסה ט' חדשים כדאית' התם. י"ל דקרא אקשינהו כדכתי' כל מעשר בקר וצאן. ואכתי לא ניחא לי דמאי חזית דמקשת בקר לצאן ניקש צאן לבקר. ואפשר משום דרובה ננהו.
איזהו חג שהחדש מתכסה בה הוי אומר זה ר"ה. פי' רש"י ז"ל שהחדש מתכסה בה שהלבנה אינה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מעריב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחידושה. ואחרים פירשו שהחדש מתכסה בה שאין שעיר חטאת הקרב בראש חדש קרב בחדש זה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. וליתא דשעיר של ראש חדש אף בר"ה היה קרב וכדאיתא בתוספתא דריש פ"ק דשבועות שלשים ושנים שעירים לצבור כל ימות השנה וקא חשיב י"ב בי"ב ראשי חדשים ואם איתא י"א הויין וכי תימא דמשלמינן להו בשעיר הקרב מחמת ר"ה ליתא דההוא נמי מצד אחר מנינן ליה התם.
<h2>דף ח:</h2>
יובלות בא' בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא. קשיא לי מאי קושיא אפילו תמצא לומר שאין חירות מתחיל לעבדים עד י' בתשרי אכתי מר"ה מתחיל יובל לענין איסור מלאכה שבשדה דודאי כי אמרי' במתני' דתשרי ר"ה ליובלות לענין עבודת קרקע הוא דאמרינן שהוא דבר שאיסורו נוהג שנה אחת וקמ"ל שאותה שנה מתחלת מתשרי דאי לענין שלוח עבדים קאמרינן היכי שייך למתני ביה ר"ה הרי בין שתאמר דמר"ה מתחיל או ביוה"כ מ"מ אין לו המשך מיוה"כ ואילך וכל כי האי גונא לא מקרי ר"ה דא"כ נימא דיום ראשון של סוכות ר"ה לנטילת לולב ושל פסח לאכילת מצה ומ"מ עבודת קרקע לא נפקא מכללא ומאי קשיא לן. וניחא לי דאפילו הכי לא הו"ל למפסק ולמתני דא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שאין מתחילין עד י' בתשרי למקצת דיני יובלות עד י' בתשרי ודקאמר בי' הוא דמשמע מקמי הכי לא לפי שעיקר שמו של יובל על שם שלוח עבדים הוא אי משום שופר דמקרי יובל או מפני שהעבד רשאי לצאת ולבא כענין שנאמר יובילוה רגליה מרחוק לגור וכדאמרינן בסמוך ומוביל סחורה לכל מדינה. ומשנינן דהא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא וכיון דאית ליה דמר"ה הוא דחייל יובל שפיר מצי למתני דבא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שכל דיני יובל מתחילין בו ומיהו עיקר ר"ה משום עבודת קרקע שהוא דבר שיש לו המשך שנה אחת. אי נמי אפשר דאפילו לשלוח עבדים נמי יש לו המשך שעבד הנמכר בשנת היובל עצמה אינו מכור וכדשמואל דאמר הכי גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמ' כדאיתא בפ' בתרא דערכין.
מכאן א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא. קשיא לי והיכי יליף לה מהכא דלמא קרא לאיסור עבודת קרקע מר"ה הוא דאיצטריך ולא לענין שלוח עבדים. וניחא לי דלהא לא אצטריך דנהי דכתי' ביום הכפורים תעבירו שופר אמאי נימא שלא תהא אסורה בעבודת קרקע מתחלתה הא קרא דתעבירו שופר לצורך שלוח עבדים הוא דכתיב ומשו"ה משמע לן דקרא דוקדשתם את שנת החמשים לענין שלוח עבדים הוא דאצטריך. אי נמי דמדכתיב יובל היא שנת החמשים שנה ודרשי' לה באידך ברייתא בסמוך לומר שאינה מתקדשת בסופה אעפ"י שמתקדשת בתחילתה שמשמע לן דלגבי שלוח עבדים כתיב שאותו פטור שעבוד שיש להם מר"ה ועד יוה"כ הוי כעין תוספ' שהרי עיקר חירות שלהם ביוה"כ הוא ומשו"ה איצטריך מיעוטא דיובל היא שנת החמשים שנה לומר שאע"פ שמוסיפין לה בתחלתה אין מוסיפין לה בסופה אבל אי נימא דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה לאוסרה בעבודת קרקע מתחלתה הוא בא א"כ אין כאן תוספת בתחלתה כלל דליצטרך מיעוטא לומר שאין עושין לה תוספת בסופה. ומ"מ לא מסתפק' לן כלל ממאי דתשרי ר"ה ליובלות דלמא ניסן ר"ה ועבדי' אוכלין ושותין ושמחין מניסן עד יוה"כ דכיון דפשטי' מקראי דתשרי ר"ה לשמיטין ממילא פשיטא לן דבתר שבעה שמיטין מקדשין יובל.
<h2>דף ט.</h2>
לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשי' עולה לכאן ולכאן. לענין הלכה כתב ר"ת ז"ל דקיימ"ל [כר"י] משום דסתם מתני' דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דאמרי דפליגי עליה דר' יהודה וקיימ"ל בכלו תלמודא שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקידושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פ' אין מקדשין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דע"ז ונשקל מכל מאה תרתי וכמ"ש שם בס"ד.
ר' עקיבא אמר אצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. וא"ת והא אפלגו בפ"ק דמשקין [מו"ק ג' ע"א] חורש בשביעית אי קאי בלאו או בעשה ולמאן דאמר בעשה מפיק ליה מהאי קרא דכתיב בחריש ובקציר תשבות. י"ל דעיקר דרשה מבקציר נפקא דבקציר לא איצטריך דהא בהדיא כתיב לא תקצור ומדקציר לתוספת חריש נמי לתוספת וממילא ילפינן אסורה בשביעית גופה דכיון דתוספת שלה מתסר בחרישה כש"כ שביעית עצמה.
וקציר של שביעית שיוצא ונכנס למוצאי שביעית. פירש"י ז"ל שהביא שליש בשביעית. ולא נהירא דא"ה מאי איריא משום תוספת שביעית מדינא נמי אסורה דכל תבואה בתר שנה שהביאה שליש שדינן לה כדדרשינן מועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש. וי"ל דהכי קאמר רחמנא בקציר היוצא משביעית לשמינית שבות בה שלא תעדר ולא תנכש בשדה מחמתו והיינו תוספת שביעית בסופו.
ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנא לי' ומסקינן מדכתיב שבתכם כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. וא"ת מאי קא מבע"ל הא אמרינן בריש מסכת משקין [מו"ק ד' ע"א] דקראי לר' עקיבא והלכתא לר' ישמעאל דעשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני כלומר שעשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ומדאצטרך למשרי ילדה ממילא זקינה אסירא. תירץ ר"ת ז"ל דהכא לתוספת שלאחריו דשבתכם אמערב עד ערב קאי דמינה מרבינן לאחריו והלכתא לתוספת שלפני שביעית. ואינו מחוור אצלי דאי הכי בשבתות וימי' טובים נמי לית לן תוספת לפניה' דתשבתו ושבתכם דמפקי' נמי שבתות ויו"ט אמערב עד ערב קאי. לפיכך נ"ל דכי בעי' ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל לאו בשביעית בעינן אלא שבתות ויו"ט אי נמי אפי' בשביעית ולענין תוספת שלאחריה והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דמפיק תוס' שביעית מקרא יליף נמי תוספת בשבתות ויו"ט מק"ו דאי בשביעית דקיל מוסיפין מחול על הקדש בהני דחמירי לא כ"ש אבל לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש בשבתות ויו"ט מנ"ל תינח בשביעית דיליף לה מהלכתא אבל בהני מאי איכא למימר וכי תימא אתי נמי בק"ו משביעית ליתא דהא תניא ומייתי לה בפ' ר' אליעזר דמילה שאין דנין ק"ו מהלכה. ומהדרינן דנפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם כלומר דמיניה ילפינן תוספת לשבתות ויו"ט ואי לאו הלכתא דשביעית לא הוי משתמעא מיני' שביעי' כלל משום דלא דמיא לשבתות אבל כיון דגליא לן הלכתא בשביעית בכלל תוספות היא לפניה נהי דלית לן הלכתא לאחריה מפקינן לה מדכתיב שבתכם והיינו דכיילינן ואמרינן כל מקום שנאמר שבת מוסיפין מחול על הקדש ושביעית בכלל אי נמי דכיון דבכלהו ימי קדשה איכא תוספת לפניהם ולאחריהם ואתאי הלכתא דלשביעית נמי איכא תוספת מדאצטרך למשרא ילדה ממילא אית לה תוספות לשביעית לפניה ולאחריה אי נמי תוספת לאחריה לר' ישמעאל לית ליה ובשבתות ויו"ט בלחוד הוא דבעי' כנ"ל.
כאלו התענה תשיעי ועשירי. פי' כאלו נצטוה בה והתענה אבל ודאי אסור להתענות בה כדאמרי' בפסחים בפ' ואלו דברים דמר בריה דרבינא כולו שתא הוה יתיב בתעניתא בר מפוריא ועצרת, ומעלי יומי דכפורי.
<h2>דף ט:</h2>
לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים. הקשה הרשב"א ז"ל תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר דהא אי אפשר לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאי אפשר דהוו כולי עלמא חד בר חד וי"ל דמשום הא נמי הוא דקאמר וזו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקט.
אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב וכו' אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. וא"ת ומי נהגו ערלה בהברכה והרכבה והא תניא בספרא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. י"ל דהברכה אהברכה ל"ק דההיא דספרא בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא שנפסקה א"נ לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנה וכל כי האי גוונא נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכל דלאו דיליה (בהיל) [בהית] לאסתכולי ביה כלו' שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת העלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב. ומרכיב אמרכיב נמי ל"ק דההיא במרכיב באילן הנטועה למאכל ומשו"ה לא נהגה ערלה בהרכבה דקיימ"ל דילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפ' משוח מלחמה ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם. והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומשו"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכי' בתוך אילן סרק ואעפ"י שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשותן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה. ואנן השתא לא נהגינן ערלה בהברכה ובהרכבה. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמלתא מדאמרינן בפ' משוח מלחמה גבי הא דאמרינן התם ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי המלחמה דאמרינן התם לאו מי א"ר אליעזר ב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטוע אין מבריך ומרכיב לא הלכך ה"נ ונטעתם כמשמעו ולא מבריך ומרכיב ומשו"ה נמי הוא שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה לר' אליעזר בן יעקב משום דלא נהגה בהו ערלה. והכי ודאי מסתברא דאי ס"ל לר"א בן יעקב דונטעתם לאו דוקא דאפילו מבריך ומרכיב נמי אמאי לימא גבי עורכי המלחמה נטע דוקא אלא ודאי כדכתיבנ' וכיון דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ לא נהגה ערלה בחו"ל בהברכה ובהרכבה כלל זהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואפשר שמפני כך נהגו להבריך בגפנים ואין חוששין עליה. ולענין רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע רבעי ואיכא דתני כרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וכן כתבו התוס' וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וכתב הרב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה בג"ש דתבואת הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידית לא. והר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דהא גבי כלאים נמי לא בעי' נמי כרם שלם דכל שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפי' גפן יחידית בכלל דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו בגפן יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וא"כ הוא הדין נמי למאן דנפק' ליה מגז"ש דתבואת הכרם דהא לא אשכחן דפליגי במידי ותרוויהו כרם רבעי תנו. אבל הר"מ במז"ל כתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפילו בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון ולמד הרב ז"ל דבר זה בק"ו מסוריא שאעפ"י שמעשר ושביעית נוהגין בה מדבריהן אין רבעי נוהג בה וכ"ש בחו"ל וסוגית הירושלמי בפ"ה ממעשר שני מוכחת כדבריו.
<h2>דף י.</h2>
ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. איכא מאן דאמר דדוקא נטיעה זו שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירין עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. והיינו דאמרי' פירות נטיעה זו דוקא והיינו נמי דאמרי' פעמים שבשביעית ועדיין אסורין משום ערלה דאלמא לא בכולן אמרו שהיא אסורה עד ט"ו בשבט אלא פעמים כלומר בנטיעה שהקלנו עליה מתחלת' וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות מע"ש ונטע רבעי אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שכך הדין בכל נטיעה ואפילו באותה שלא הקלנו עליה מתחלתה ודקאמר ופירות נטיעה היינו לומר שהנטיעה שגורמת לה איסור ערלה היא מושכת עד ט"ו בשבט. ודקאמר פעמים היינו משום דאילנות שחונטין קודם ט"ו בשבט מיעוטא נינהו ופלוגתא היא בירושלמי דגרסי' התם ר' בא בר ממל קומי ר' זעירא נראין הדברים בשנטען ל' יום לפני ר"ה כלו' דהא דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחילתה והיינו בשנטעה ל' יום לפני ר"ה שעלו לה שלשים יום בשנה שלמה אבל נטען פחות משלשים יום לפני ר"ה את חמי שנה שלמה לא עלתה לו ותימר הכין כלומר שיהא נוהג איסורו עד ט"ו בשבט. אמר ליה כן היא אפילו נטען פחות מל' יום לפני ר"ה אסור מאי (רבנן) [כדון] אמר ר' מונא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו. והכי נמי מסתברא משום דהא מלתא בטעמא תליא ולאו משום חומרא בעלמא והיינו טעמא דמלתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הם כאלו חנטו קודם תשרי דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמא דמלתא ליכא לאפלוגי בין נטעה ל' יום לפני ר"ה או שנטעה פחות מכן. וכ"ת אי הכי דכולהו נטיעות אסורות עד ט"ו בשבט למאי תו אמרינן דר"ה של נטיעה תשרי. י"ל דנפקא מינ' שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאלו נטעה ל' יום קודם ט"ו בשבט עלתה לה שנה.
לימא דלא כר' מאיר דאי ר"מ הא אמר יום א' בשנה חשוב שנה. נ"ל דהכי פי' דקס"ד השתא שכל נטיעה שסופה לחיות לאלתר היא נקלטה ול' יום דקתני בברייתא משום חשיבות שנה נינהו ולא לקליטה והוה ס"ל הכי משום דקס"ד השתא דקליטה בתוספת שביעית אסורה וכיון שכן ע"כ אנו צריכין לומר שכל אילן שסופו לחיות לאלתר הוא נקלט דאי לא היכי קתני דל' יום לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית והרי זמן קליטתו בתוספת שביעית אלא ודאי לאלתר הו' נקלט וכיון שכן ל' דקתני לענין חשיבות שנה הוא דקתני להו ולא לענין לקיטה ותמה לה ברייתא דלא כר"מ וכר' אליעזר ובמסקנה הדרינן מהך סברא וסבירא לן דקליטה בתוספת שביעית שריא ול' דקתני לקליטה ומשו"ה לענין ערלה עלתה לו שנה דיום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסקינן ומותר לקיימו בשביעית משום דלא קפדינן אקליטה דתוס' שביעית אלא כל שאינו נקלט בשביעית שרי ובהכי אתיא שפיר שמעתא כנ"ל. ודאמרינן הכא דיום אחד בשנה חשוב שנה לר"מ או ל' יום לר' אליעזר הני מילי בכל שנה שנאמרה בתורה אבל בשטרות לא אמרינן הכי. ק"ו ומה נדה וכו'. הקשו בתוס' זבה תוכיח שאין סוף היום עולה לה בתחלתה ותחלת היום עולה לה בסופה דמדאורייתא יכולה לטבול בשביעי ביום אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא תבא לידי הספק כלו' שמא תראה ותסתור. ויתבאר תירוץ קושיא זו במסכת נדה בס"ד.
<h2>דף י:</h2>
לדברי האומר ל' יום צריך ל' ול' פירש"י ז"ל ל' לקליטה ול' לתוספת דס"ל ז"ל דבעי' שלא יהא נקלט בתוך ל' של תוספת דתוספ' שביעית כשביעית והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ מאי ק"ל נימא נמי דברייתא דלעיל ל' ול' קאמר אי נמי יום א' ושלשים דלא חשיב בברייתא אלא ל' דקליטה כדלא חשיב בהא בריית' ולעולם ההיא בריית' או ר' אלעזר או ר' מאיר. ותו קשי' לי טובא דלפי דברי רש"י ז"ל במסקנא נמי כי מוקמי' לה כר' מאיר ואמרינן דכי קאמר ל' לקליטה על כרחין לענין שביעית ברייתא ל' ול' קתני דאי לא היכי קתני דל' לפני ר"ה מותר לקיימה בשביעית והא הויא קליטה בתוספת שביעית אלא ע"כ לענין מותר לקיימה בשביעית ל' ול' בעי' וכיון שכן הוי מתוקמא בהכי מהשתא דמוקמית לה ברייתא שפיר טפי אליבא דר' אליעזר דנימא דבין לענין ערלה בין לענין שביעית ל' ול' קתני והוה ניחא טפי בהכי מהשתא דמוקמינן לה כר"מ וצריכינן למפסקא בסכינא חריפא דלענין ערלה בל' סגי דיום ל' עולה לכאן ולכאן ולענין שביעית בעי' ל' ול' לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דקליטה ונטיעה בתוס' שביעית לא מתסרי משום דאין תוספת שביעית אסורה אלא בחרישה כדכתיב בחריש ובקציר אבל בנטיעה לא. וטעמא דמלתא משום דכל חורש ערב שביעית מועיל בחרישתו אפי' בשביעית אבל נוטע כל שהשריש לפני ר"ה סגי דאי משום דהולך וגדול אף בשביעית כל האילנות נמי מגדל גדל וא"כ לעולם יהא אסור ליטע אלא ודאי נטיעה בתוס' שביעית שריא. והיינו נמי דלקמן גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין מפלגי בין השרשה לפני ראש השנה להשרשה לאחר ר"ה לענין שביעית (דעלמא) [דאלמא] השרשה בתוס' שביעית משרא שריא וכי אמר הכי לדברי האומר ל' צריך ל' ול' הכי פירושא שלדברי האומ' ל' לקליטה בשביעית צריך ל' ול' לענין ערלה אבל לא חיישי' [אלא] שלא תקלוט בשביעית עצמה. ומ"מ לפי מה שפרשתי אני למעלה הא מלתא השתא הוא דמחדשינן לה דמדאמרינן דכי קתני ל' לקליטה ממילא פשיטא לן דלא קפדינן אקליטה דתוספת שביעית דאי קפדינן היכי קתני דנוטע ל' יום לפני ר"ה מותר לקיימה בשביעית והרי היא נקלטת בתוס' שביעית אלא ודאי במה דאמרי' דאי קתני ל' לקליטה מגלינן אקליטה דתוס' שביעית לא קפדינן אבל מעיקרא אי אמרינן לימא דלא כר' אליעזר הוי ס"ל דקליטה בתוס' שביעית אסורה אלא שלאלתר היא נקלטת וכמו שפרשתי למעל'.
<h2>דף יא.</h2>
אלא דקאי אתשרי וקאמר ליה בניסן. ה"ק דרישא אר' יהושע אתיא דאינון דס"ל דבניסן נברא העולם היינו דכתיב אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת דקאי בתשרי וקרי ניסן שנה אחרת אבל לר"א דאמר בתשרי נברא העולם אי קאי בתשרי היכי קרי לניסן שנה אחרת אלא ע"כ ר"א ס"ל דבניסן קאי וקאמר ליה דבמועד אחר שכיוצא בזה בשנה האחרת תלד שרה והכי תניא במכלתין בט"ו בניסן דבר הקב"ה עם אברהם בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו בט"ו בניסן נולד יצחק. והיינו דאמרינן בהגדה למועד הזה סרטו לו סריטה בכותל ואמר לו כשתגיע חמה למקום הזה לשנה אחרת תלד לך שרה. וכן תרגם אונקלס כעת חיה כעדן דאתון קיימין. ובבראשית רבה נמי אמרי' לושי ועשי עוגו' הדה אמרה שפסח היה.
<h2>דף יא:</h2>
ר"א אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ומעינות מתמעטין. כך היא הגרסא. דכיון דבמרחשון עקרב עולה בתחילת היום נמצא כימה שהוא זנב טלה שקוע כל היום ועולה בתחלת הלילה. ובזיו שמזל שור עולה בתחלת היום נמצא כימה שהוא זנב טלה ותחלת שור עולה כל היום. ורש"י ז"ל שינה הגרסה ודבריו תמוהין. ואע"ג דמרחשון זמן רביעית הוא אעפ"י כן המעיינות מתמעטין לפי שנפשרו כל השלגין בימות הקיץ וכדאמרינן בעלמא דאבוה דשמואל הוה עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומא תשרי לפי שלא היה חושש בתשרי שמא ירבה נוטפין על הזוחלין שכבר כלו כל הנוטפין בקיץ.
<h2>דף יב.</h2>
תנא לירקות. וא"ת כי היכי דבעי' בכל חד מהנך דמתני' דר"ה שלו תשרי מנ"ל אמאי לא בעינן נמי מנ"ל דמעשר ר"ה שלו תשרי. ואפשר דסמכינן אמאי דאמרי' לעיל גבי שמיטין מנ"ל ומסקינן דגמר שנה שנה מתשרי ובמעשר נמי כתיב שנה דכתיב עשר תעשר כו' שנה שנה הלכך פשיטא ליה דגמרי' ביה שנה שנה מתשרי כי היכי דגמרי' בשמיטין ומשום הכי לא חש לפרושי.
תנא דרבנן. מדתנא ירקות משום מעשר דרבנן ולא תנא פירות האילן משמע דמעשר פירות האילן דאורייתא וה"נ משמע בריש מס' מעשרות בירושלמי דדריש להו לכלהו מקרא בר מירקות ומסיק התם דמעשר ירקות מדבריה'. וה"נ אתיא בירושלמי בסוף חלה. ומיהו אי אפשר דבפ' כיצד מברכין אמרי' גבי צלף דמעשר פירות האילן מדרבנן וה"נ אמרי' לקמן קאמינא לך מעשר חרובין דרבנן ובפ"ק דביצה נמי אמרי' דתרומת ליטרא קציעות מדרבנן. ובדוכתי אחרינא נמי מוכח דפירות האילן מדרבנן בעלמא הוא דמחייבי. לפיכך נראה דהנהו סוגיי דירוש' דמפקי פירות האילן למעשר מקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומשו' דלירקות לא אשכחן אסמכת' כלל מסיק התם דמעשרות לירקות מדבריהם ומשו"ה נמי קתני הכא ירקות במעשר דרבנן משום דירקות דלית להו אסמכתא כלל מקראי חביבי ליה טפי. ואע"ג דבתורת כהנים בפ' אם בחקתי תניא זרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגיר מניין לרבות הירקות ת"ל וכל מעשר (דעלמא) [דאלמא] ירקות נמי אית להו אסמכתא מקראי ההיא לא חשבינן אסמכתא גמורה. אי נמי משום דברייתא דאיסי בן עקביא פליגי עלה בירושלמי דתני דמעשר ירקות מדבריהם כלו' דליכא בהו אסמכתא כלל מדאורייתא.
ולתני מעשר. פירש"י ז"ל ד[א]ברייתא פריך והכי קאמר אמאי תני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר. ומשני א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה. כלו' כדי שיהו בכלל שני מעשרות הללו. ולפי"ז אתיא ברייתא כר"א (בר"ש) [ור"ש] דס"ל דבא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והקשו בתוס' א"כ למה לן לאוקמא כיחידאה ודלא כהלכת' לישני לי א' מעשר ראשון וא' מע"ש וא' מעשר עני. וכדתנן בריש מעשרות כלל אמרו במעשרות. ובברייתא נמי דלעיל קתני מעשרות גבי בל תאחר והיינו מעשר ראשון ושני ועני דהא בתר הכי קתני בכור ומעשר. לפיכך פירשו דאמתניתן קא מהדר והכי פריך אמאי תנא ירקו' דהיינו מעשר דרבנן בלחוד ליתני מעשר שהוא כולל הכל בין דאורייתא בין דרבנן. ומשני א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה כלו' אי תנא הכי הוי אמינא דכל מעשר קאמר ואפילו למעשר בהמה ודלא כסתמ' קמא. והדר אקשי בין אמתני' בין אברייתא אמאי תני ירקות בלשון רבים לתני ירק. ואע"ג דקתני שמיטין ויובלות לשון רבים ולא פרכי' אפי"ה כיון דהכי איכא טעמא פרכי' לגלויי ההוא טעמא אבל בשמיטין ויובלות דליכא טעמא לא פרכי' משום דלאו פרכא גמורה היא. ומשנינן תרי גווני ירק. כלומר דתנא ירקות בל' רבים לאשמועי' דאע"ג דלעונת המעשרות איכא תרי גווני ירק דירק הנאגד משיאגד ראוי לעשרו ואסור לאכול ממנו עראי ושאינו נאגד עונת מעשרות שלו משימלא את הכלי אפי"ה לענין ר"ה אין חילוק בין ירק לירק שכל הירקות ר"ה שלהן תשרי.
<h2>דף יב:</h2>
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. כדכתי' לבטא בשפתים. ותנא דמתני' דלא קתני לנדרים משום שבתחילה קא מיירי בהפסק' לא קא מיירי.
התבואה. פירש"י ז"ל דדגן ותירוש קרויין תבואה כדכתי' וכתבואת יקב. והקשו בתוספ' (דבעצים) [דבענבים] בתר הבאשה אזלינן כדתנן בפ"ק דמעשרו' הענבים והאובשים משיבאישו. לכך פירשו דכי קתני תבואה מדגן לחודיה קאמר וכי תימא אמאי לא אזלינן נמי בענבי' בתר שליש כדאזלינן בתבואה וזתים ואמאי (לא) אזלי' בהו בתר הבאשה שהיא קודם שליש בשלמ' (בתר) [בשאר] אילנות דיהיב בכל חד וחד שיעור' בריש מס' מעשרות לא קשיא דכיון דמעשר דידהו מדרבנן בעלמא הוא חכמי' נתנו לכל או"א אותו זמן שנראה להם אבל ענבים דמעש' דידהו מדאורייתא קשי'. וי"ל דהבאשה בענבים כהבאת שליש בתבואה דמי וראוין הן מאותה שעה וכשהביאו שליש אין חשיבותן ניכר יותר כל כך כמו שהוא ניכר בתבואה שניכרת הבאת שליש שלה שראויה להצמיח אם יזרענה משם ואילך. משיביאו שליש מפורש בירושלמי שנשקלין מהן ג' גרעינין כנגד גרעין א' שהוא מבושל כ"צ.
משתצמח לזרעים. פירש"י ז"ל משיצמח הזרע בתוכ' אבל בירושלמי משמע דהכי קאמר משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה תהא צומחת דהכי גרסי' התם בפר"ק דמעשרות עלה דהא מתני' מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד בודק ר' יונתן נוטל מלא קומצא ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה ר' יונה (בנו מעסה) [בעא מעתה] מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור אלא ברוב כל פרידה. ומהאי טעמא נמי אזלינן בתבואה בתר שליש משום דמכיון שהביאה שליש היא נזרעת ומצמח' וה"נ איתא התם בירושלמי אמר ר' זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והיינו טעמא דאמרי' לקמן אמרו רבנן אילן בתר חנטה תבואת וזתים בתר שליש ירק בתר לקיטה הני כמאן שווינהו רבנן. ואיכא למידק אמאי לא אמרי' (בתלתא) [בתלתן] נמי כמאן שוינהו רבנן אלא ודאי כדאמרן דמשתצמח לזרעים היינו לומר שיהו זורעין אותו וצומח וכתבואה שוינהו רבנן שמה שהלכו בה אחר שליש מהאי טעמא נמי הוא. וכי תימא א"כ אמאי לא תני בתלתן הבאת שליש כמו ששנה בתבוא' וזתים. איכא למימר שאין הבאת שליש ניכרת בה כ"כ.
מנא הני מילי. פירש"י ז"ל דאתבואה וזתים בעינן דמעשר דידהו דאורייתא דאילו ירק דאזול בה רבנן בתר לקיטה ואילן דאזול בתר חנטה מעשר דידהו מדרבנן ולא מיבעי לן בהו מנלן ולקמן מפרש בהו טעמא. אילן מפני שגדל על מים של שנה שחונטין בה ע"י שרף כו'. דאלמא ס"ל ז"ל דמאי דאזלינן באילן בתר חנטה מדרבנן הוא. וכן נמי משמע מדבריו בההיא דתני ר' יוסי הגלילי בסמוך באספך מגרנך ומיקבך כו'. וק"ל דמאי דאזלינן באילן בתר חנטה מדאוריית' הוא מדאמרי' לעיל ופירו' נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט כו'. ומוכחינן לה מקראי דאלמא דמאי דאזלינן בתר חנטה באילן מדאורייתא הוא. ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד.
<h2>דף יג.</h2>
וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. פי' שאף על פי שאפשר לכוין ע"י משקל וכמו שכתבתי הני מילי בתלושה אבל הכא במחוברת קא מתמהינן האיך אפשר לכוין שכל תבואה הנקצר' בחג שבידוע שהביאה שליש לפני ר"ה.
מהיכן הקריבוהו. וא"ת דלמא מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש. י"ל דעומר מצותו להביאו מיהודה ואינו נראה לומר שעומר ראשון היה שלא כמצותו.
ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דקריבו עומר והדר אכול. הקשו בתוס' בשם ר' אברהם בן עזרא ז"ל והא מחרת הפסח מחרת שחיטת הפסח משמע דהיינו יום ט"ו בניסן כדכתיב בפ' אלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בנ"י ביד רמה ובודאי שבט"ו בניסן יצאו. ותירץ לו ר"ת ז"ל דקרא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח דהיינו ט"ו שהוא מחרת שחיטת הפסח. ומצות וקלוי דהיינו תבוא' חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז וכדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ואחרים פירשו בלשון מחרת הפסח תרתי משמע משמע מחרת שחיטת הפסח ומשמע מחרת אכילת הפסח וההוא דבפ' אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח והאי דהכא היינו מחרת אכילת הפסח ופלוגת' היא בירוש' בפ"ב דחלה.
<h2>דף יג:</h2>
הואיל ונעשין פרכין פרכין. וא"ת אכתי ניזל בהו בתר לקיטה דהא שאר ירקות נמי עשויין ללקטן מעט מעט ואפילו הכי אזלינן בהו בתר לקיטה וליכא למיחש לשמא יתרום מן החדש על הישן לפי שכל הנלקטין מתשרי לתשרי תורמין ומעשרין מזה על זה דהא תשרי ר"ה היא לירקות ובהכי נמי אעפ"י שעושין פרכין פרכין למה נחוש להם יותר משאר ירקות. י"ל דהכי שנו לפי שעשויין פרכין פרכין ומצניעין אותן ואיכא למיחש שמא יתרום מהנלקט קודם ר"ה על הנלקט לאחר ר"ה משא"כ בשאר ירקות שדרכן לאכלן על יד על יד וליכא למיחש להכי הלכך כיון דמעשר קטניות מדרבנן ויש יכולת ביד חכמים לקבוע להם איזה זמן שירצו קבעו להן השרש' כדי שלא יבא לעשר מן החדש על הישן. וא"ת תינח מעשר דרבנן שביעית דאורייתא מאי איכא למימר. י"ל בשביעית בזמן הזה דרבנן ואליבא דר' דאית ליה הכי כדאיתא בפ' השולח.
ר"ש שזורי קאמרת ר"ש שזורי סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה וא"ת כיון דס"ל לר"ש שזורי דיש בילה תקשי לדידיה אמאי אזלינן בהו בתר השרשה ניזל בתר לקיטה כירק ויצבור גרנו לתוכו ותירץ הר"ז הלוי ז"ל לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי בתר לקיטה אזלינא דהיינו גמר פרי והלכך פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה כיון שכולו נלקט בשנה אחת תורמין מזה על זה וכן נמי היכא שנלקט מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה וצבר גרנו לתוכו אלא לדידכו דאזליתו בתר השרשה ואמריתו שאפי' השריש מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה שאין תורמין מזה על זה ואמאי לא והלא יש להם תקנה בצבירת גרנו לתוכו ובהאי פירושא ניחא הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי דאיהו דאמר כר"ש שזורי אבל אם איתא דר"ש שזורי גופא סבירא ליה דאזלינן בתר השרשה כרבנן ק' דשמואל דאמר כמאן.
<h2>דף יד.</h2>
הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. פירש"י ז"ל מפני שכבר עלה השרף באילנות. ומשמע דס"ל ז"ל דחנטה באילן כשליש בתבואה שכשם שהתבואה עיקר גדילתה כשהביאה שליש כך פירות האילן עיקר גדילתן כשהן חונטין לפי שכל גדילת הפירות על ידי שרף שעלה באילן לפני חנטה וכן כתב בההיא ברייתא דלעיל דתניא ר' יוסי הגלילי אומר באספך מגרנך ומיקבך וכו' שמשם סמכו חכמים לילך באילן אחר חנטה שהחנטה באילן כשליש בתבואה. וקשיא לי ולהוי נמי הכי אכתי אמאי ראש השנה שלו שבט דכי היכי דאזלינן בתבואה בתר שליש ואפילו הכי אין ראש השנה שלה בזמן שהיא מביאה שליש אלא ראש השנה שלה תשרי אילן נמי ניזל בתר חנטה ולהוי ראש השנה שלו תשרי דנימא דאין תורמין ומעשרין מפירות שחנטו קודם תשרי לפירות שחנטו לאחר תשרי וכי תימא היינו טעמא משום דגלי רחמנא דאילן ר"ה שלו שבט כדדרשינן לעיל אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישי' הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה כו' וכיון שכן ע"כ אין תשרי ר"ה דאם איתא היכי משכחת לה דברביעית יהו אסורין משום ערלה אלא ודאי אחר תשרי ר"ה שלו ולפיכך כיון שאחר תשרי הוא אמרו חכמים דודאי ר"ה שלו שבט הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. אכתי לא נהירא דאי הכי תיקשי לך זתים אמאי לא אזלינן בהו בתר חנטה ונימא דר"ה שלהם שבט ובודאי דליתא דכי אמרי' דשבט ר"ה לאילן הני מילי לאילן שמעשר שלו מדבריה' אבל זתים דמעשר דידהו מדאורייתא לאו בתר חנטה אזלינן בהו ור"ה שלהם תשרי וכדאמרי' לעיל אמר רבא אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזתים בתר שליש. ונ"ל דהיינו טעמא דמלתא דלא מצינן למגמר מדרשא דבשנה הרביעית דלהוי אחד בשבט ר"ה לאילן מדאוריי' כי היכי דנימא דבזתים נמי ניזל בתר שבט וחנטה משום דגבי ערלה גופא אע"ג דגלי לן קרא שאיסור נטיעה נמשך עד ט"ו בשבט אפי' הכי לענין ר"ה לא אזיל בה בתר שבט אלא ר"ה שלה תשרי כדגמרינן לעיל ומיהו בההוא איסורא דאסר פירות נטיעה זו עד ט"ו בשבט גלי לן שיש התחלה אחרת לצמיחת פירות האילן בר מתשרי ומסברא היינו שבט שהוא התחלת חנטת אילנות ולפי שלענין ערלה שהי' אסור אינו בדין שתהא מקצת שנה של התחלת שנה זו אסורה ומקצתה מותרת אמר' תורה שיהא איסור' נמשך עד ט"ו בשבט אבל למעשר כיון שאינו ענין של איסור אלא של חיוב לעשר פעם אחת בשנה אין לאיסור זה של שבט ענין בו אלא ר"ה של אילן מדאורייתא תשרי כערלה גופא שר"ה שלהן כן ומשו"ה זתים דמעשר דידהו דאורייתא הלכו בהם בתר שליש ור"ה שלה תשרי. אבל בפירות האילן שחיובן מדבריהם לא הלכו חכמים אחר לקיט' לפי שקודם לקיטתן הן נגמרים שאף הם גדלין על רוב מים ולא הלכו בהן ג"כ אחר שליש שרוב האילנות אין פירות אחד מהן מביאין שליש כאחד ולפיכך הלכו להן אחר חנטה שהיא ידועה ועוד דכיון דגלי לן קרא מדרשא דבשנה הרביעית ששבט התחלה לפירות האילן אף למעש' פירותיו שהיא מדבריהם קבעו לו אותה התחלה עצמה כנ"ל.
<h2>דף יד:</h2>
אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך א'. פי' דרכי' דאזלינן ביה בתר חנטה ודאזלינן ביה בתר לקיטה קא מני דליכא למימר דכלהו גווני שהוא שוה לאילן קא מני דאי הכי בר מהני איכא דשוה לאילן דחייב בפאה כאילן ואינו כלאים בכרם כאילן אלא ודאי כדאמרן.
ולשביעית. כלומר דבתר שנת חנטתו שדינן ליה ובת ששית הנכנסת לשביעי' אינו חייב בביעור ואי הוי כירק מחייב דאזלינן ביה בתר לקיט' וא"ת ואי נמי הוי כירק מי מחייב והא אנן תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב והיינו ספיחין הנכנסין מששית לשביעית. י"ל דהתם בשנגמר לגמרי בששית ומשו"ה שדינן להו בתר גמר פרי דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה עיקר טעמא הוא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר הפרי והיינו נמי דשמואל דאמר לעיל גבי פול המצרי הכל הולך אחר גמר פרי ולומר דאזלינן ביה בתר לקיטה כירק אבל הכא באתרוג שלא נגמר בששית ומשום דדיינינן ביה כאילן שדינן ליה בתר ששית שאלו היה כירק בתר שביעית שדינן ליה כיון שלא נגמר בששית.
<h2>דף טו.</h2>
אתרוג בת ששית הנכנס' לשביעי' פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור. כך היא עיקר הגרסא ואקשי' בשלמא סיפא לחומרא פי' בשלמא אי לא הוה אמרת ברישא פטורה מן הביעור אלא פטורה מן המעשר בלחוד הוי אמינ' דבביעור מחייבית לה ואע"ג דהוה משמע דבתר לקיטה אזלינן מדקא פטרה לה מן המעשר ואי הכי הוה לן למימר בסיפא דפטורה מן הביעור וחייבת במעשר דבתר שנת לקיטה שדינן לה הא לא הוה קשיא לי דהוה אמינא דספוקי מספקא לך לענין שביעית אי בתר חנטה אזלינן אי בתר לקיטה אזלינן והכא לחומרא והכא לחומרא ומשום הכי בת ששית הנכנסת לשביעית מספיקא חייבת בביעור דדילמא בתר לקיטה אזלינן וכיון דחייבת בביעור ממילא פטור' מן המעשר דהפקר פטור מן המעשר וסיפא דהיינו בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת ג"כ בביעור דדילמא בתר חנטה אזלינן וכיון דחייבת בביעור ממילא פטורה מן המעשר דאפילו לרבן גמליאל דאמר אתרוג לענין מעשר בתר לקיטה אזלינן ביה הני מילי לענין שניה הנכנסת לשלישית אבל הכא כיון דמחייבינן לה בביעור והוי הפקר ע"כ הפקר פטור מן המעשר הלכך אלו לא הוה אמרת ברישא פטורה מן הביעור לא הוה קשיא לי דהוה אמינא ספוקי מספקא לן ובתרוויהו מחייבת בביעור ופטורה מן המעשר אבל השתא דאמרת ברישא פטורה מן הביעור הוא דקשיא לי אמאי פטורה מן המעשר דכיון דפטרת לה מן הביעור אלמא פשיטא לך דבתר חנטה אזלינן וסיפא ודאי ניחא אבל מאי דאמר' ברישא פטורה מן המעשר קשיא דכיון דבתר חנטה אזלינן תחייב במעשר אפילו לרבן גמליאל דאזיל בתר לקיטה דכי אזיל בתר לקיטה הני מילי בשניה נכנסת לשלישית אבל הכא לא לפי שלא פטרה תורה פירות שביעית ממעשר משום שביעית [א]לא מתורת הפקר נגעה בהן כדדרשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אביוני עמך אוכלין ופטורין וזו כיון שפטורה מן הביעור מחויבת במעשר' ומשני דאין ה"נ דמדינא חייבת אלא מיהו כיון דיד הכל ממשמשין בה לפי שכל השדות הפקר בשביעית אע"פ שאתרוג זה מה"ד אינו הפקר ס"ל (לרבא) [לרבה] דאפילו כי האי גוונא כהפקר דמו לפטרו מן המעשר.
אינהו דאמר כאבטולמס דאמר אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית. והלכך כיון דבתר חנטה אזלינן לשביעית בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור מדינא ובהא שוו רבה ורב המנונא. אבל בבת ששית הנכנסת לשביעית פליגי רבה ורב המנונא אליבא דאבטולמס דרב המנונא סבר דכיון דבתר חנטה אזלינן לשביעית וזו פטורה היא מן הביעור ממילא מחייבה במעשר ואע"ג דלענין מעשר אבטולמס בתר לקיטה אזיל הני מילי בשניה הנכנסת לשלישית אבל הכא לא לפי שלא פטרה תורה פירות שביעי' ממעשר משום שביעית [א]לא מתורת הפקר נגעה בהן וכמו שכתבתי למעלה וזו כיון שפטורה מן הביעור חייבת במעשר ואי משום דיד הכל ממשמשין בה גזל הוי ולא הפקר. ורבה סבר דממילא הוי הפקר ואע"פ שהוא הפקר שלא מדעת אפי' הכי פטור מן המעשר וכאבטולמס דאמר בתר לקיטה למעשר אפי' בבת ששית שנכנסת לשביעי' הוא ומשום דיד הכל ממשמשין בה. ורבותי' נמנו באושה ואמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ור' שמעון פליג בין לדרבותי' בין בדאבטולמס ומחלוקת ג' הוא דס"ל דלא מחייב בביעור אלא א"כ גדל בשביעית ולקט בשביעית ומשו"ה קאמר דבת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן הביעור. ומיהו קשיא לי אמאי קאמר דפטורה מן המעשר דהא כיון דס"ל דפטורה מן הביעור הו"ל לחייבו במעשר ואפי' ס"ל כר"ג דאזיל בתר לקיטה למעשר לפי שאין פירות שביעית פטורין מן המעשר אלא מתורת הפקר וזו כיון שאינה חייבת בביעור הוה לן לחייבה במעשר. וניחא לי דכיון דבשביעית היתה הפקר כשנכנסה שמינית בעליה מהפקירא קא זכו בה ומשום הכי פטורה מן המעשר.
<h2>דף טז.</h2>
מתני' בארבעה פרקים העולם נידון. תמהני בשלמא אדם נידון בר"ה מדברי קבלה למדו דכתיב מראשית השנה עד אחרית השנה מר"ה נידון מה יהא בסופה וילפינן דתשרי הוא מדכתי' תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר שזה ר"ה וכתיב כי חק לישראל הוא אלא הני שלשה פרקים אחרינא מבעי לי מנא להו לרבנן. ומסתברא לי דילפי להו מדאמר' תורה הביאו לפני עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת ונסכו לפני מים בחג אלמא בזמנים הללו העולם נידון בדברים אלו ולפיכך צוה הקב"ה להביאן כדי שיתברכו ותו קשיא לי כיון דאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואתו ופירותיו ושאר עסקיו וכיון שכן הכל נידון בר"ה. וניחא לי דשלשה דברים הללו לכלל העולם נידון בג' פרקים השנויים במשנתינו כיון שאנו רואין שצותה תורה לצבור להביא בזמנים הללו דברים שמראין עליהם אחד אחד בזמנו אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו א' א' וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו.
בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. יש לשאול למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימי' דבשלמא שאר דברים דהיינו תבוא' ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון כדאמרי' בגמרא אבל אדם למה נדון יותר בר"ה מבשאר ימים. ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסי' בפסיקתא בשם ר' אלעזר בפ' דרשו את ה' בהמצאו בעשרי' וחמשה באלול נברא העולם. ולפי"ז הא דאמרי' בגמרא דר' אליעזר ס"ל בתשרי נברא העולם על גמר בריאתו קאמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי. וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצאת אומר בר"ה נברא אדם הראשון ראשונה עלה במחשבה בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת בשלישית כנס עפרו ברביעית גבלו בחמישית רקמו בששית עשאו גולם בשביעית זרק בו נשמה בשמינית הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטוה בעשירית סרח באחת עשרה נדון בשתים עשרה יצא בדימוס א"ל הקב"ה לאדה"ר זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום הזה ויוצאין בדימוס וכ"ז אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים. ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לשם. ולפי"ז הא דאמרת בפ' ראוהו ב"ד כמאן [מצלינן] האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כר' אליעזר על יצירת אדם קאמר אבל תחלת בריאת העולם בכ"ה באלול היה. ולפיכך נהגו בברצלונה ובכל גלילותיה להשכים באשמור' הבקר בכ"ה באלול. ומיהו הנ"מ כר' אליעזר אתיין דאלו לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל. ואע"ג דתניא לעיל [י"ב ע"א] דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר' יהושע אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם. איכא למימר דכי מונין לתקופה כר' יהושע לאו משום דס"ל כותיה במאי דאמר בניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירו' שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו. ומיהו אכתי תמיהא לי דתינח לר"א אבל לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתא למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים. ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון אותם בזמן שהוקבעו לכפרה וסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה לישראל ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות ולפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקי' גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינוני' הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה השי"ת לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה. ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כר' יהושע דקיי"ל כוותיה לגבי ר"א. ועוד דההיא דתניא ולתקופה כר' יהושע אתיא הכי כפשוטה דסבירא לן דבניסן נברא העולם. והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך אכתוב עליה במקומה בס"ד. ולפי"ז אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול. ולפיכך נהגו בגירונה וגלילותיה שלא לקום עד ר"ה. ומיהו יש מקומו' שמקדימין באחד באלול ויש סמך למנהגם לפי שבו התחילו ארבעים יום האחרונים שבהם נתרצה הקדוש ברוך הוא למשה.
גמרא הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי ר' מאיר. מסתברא דאליבא דר"מ אתי' הא דתניא בפ' מי שמתו דמעשה בחסיד א' שהקניטתו אשתו בר"ה והלך ולן בבית הקברות ושמע שהיו אומרים שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותה דאלמא אף על הרביעה דנין בר"ה.
כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי. וא"ת ולרבנן מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים. י"ל אין הכי נמי והיינו טעמא לפי שגזר דין דצבור נקרע כדאמרינן לקמן וכי אמרי' בגמרא כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי ביחיד פרטי קאמרינן דגזר דין שלו אינו נקרע. ובהכי אתי שפיר הא דתניא בפ"ק דשבת דר' יהודה כשהיה מבקר את החולה בשבת היה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל אע"ג דר' יהודא ס"ל דאדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ משום דכיון דאמר ליה ועל כל חולי עמו ישראל הו"ל גז"ד דצבו' דנקרע ואין צריך לדחוק ולומר דבשבת שבין ר"ה ויום הכיפורים דוקא עסקינן.
למה תוקעין בשופר של איל. וא"ת ומנא לן דבעינן שופר של איל דקאמר למה תוקעין בו. י"ל דאין ה"נ דבשום דוכתא לא תנן הכי אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל ומשו"ה קאמר למה נהגו כן. ודכוותי' הא דאמרינן בתענית למה מתכסין בשקים למה יוצאין בביה"ק ולא נשנית כלל אלא מנהגם היה לעשות כן.
למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. פי' כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר ברכות עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן. פי' להכניע היצר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצ"ה וכדריש לקיש דאמר הוא השטן הוא היצה"ר הוא מה"מ. אבל בספר הערוך כתוב דבירושלמי גרסינן כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד תניין ליה אמר ודאי הוא האי שופרא דתקע שופר הגדול מטא זימנא להתבלע ומרתת ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. והקשו בתוס' והא קא עבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצאו ידי חובתן כשהן יושבין הו"ל שלא בזמנן ואסיק רבא לקמן בפ' ראוהו ב"ד דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה. ליתא דהא אמרינן התם דכהן שהוסיף ברכה אחת עובר משום בל תוסיף דכיון דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו כולי יומא זמני' הוא וה"נ כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר תקע להו זמניה הוא וקא עבר משום בל תוסיף. ותירצו דלא שייך בל תוסיף בעשית המצוה שתי פעמי' וברכת כהנים נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לציבור אחד אין זה בל תוסיף אלא א"כ הוסיף ברכה אחרת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם וכיוצא בזה. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל פ' אחד או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמי' ביום אחד אין זה בל תוסיף וכן הניתנין מתנה אחת אם נתן באותו קרן אפילו מאה פעמים ליכא משום בל תוסיף והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפילו מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף ונראה בעיני שלכך (הקביעו) [הקדימו] תקיעות דמיושב אף על פי שהי' ראוי' להקדי' אותן שעל סדר ברכות לפי שאלו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעות דמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות דמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר ברכות.
<h2>דף טז:</h2>
שאין תוקעין בתחילתה. כתוב בהלכות גדולות לאו דאיקלע בשבת אלא דאתיליד אונסא.
צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. מדקאמר בינוני' מכלל דצדיקי' דקאמר היינו שזכיותיו מרובין מעונותיו ורשעים קרי למי שעונותיו מרובין מזכיותיו. ואי הכי קשיא טובא דהא כמה צדיקים שזכיותיהן מרובין מעונותיהן נכתבי' למיתה וכמה רשעי' שעונותיהן מרובין מזכיותיהן נכתבין לחיים אלא עיקרן של דברים כמ"ש הרב ר' ישעיה הזקן ז"ל מטרונאי צדיקים ורשעים בדין זה קאמר שאותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות מיקרי הכא צדיקי' גמורים שצדיקים גמורים הם בדין זה ואע"פ שעונותיהן מרובין מזכויותיהן לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם להם בעוה"ז אי זה זכות שעשו. וכן נמי שצדיקים שזכויותיהן מרובין מעונותיהן כיון שהם מתחייבין בדין ואפי' מפני עבירה קלה שעשו לגבי דין זה רשעים גמורים מקרו וכדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר ובינונים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהם מעוין ושקול בר"ה שהן תלוין ועומדים עד שהם מכריעים עצמם לזכות או לחובה מראש השנה ועד יום הכיפורים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשער הגמול דצדיקים ורשעים ובינונים דקאמרינן הכא בדין זה קאמרי' ומיהו הא דאמרו לקמן שלש כתות ליום הדין כו' הנהו צדיקים ורשעים כפי כל מעשיהם קאמרי'.
<h2>דף יז.</h2>
קרקפתא דלא מנחא תפילי. כתב ר"ת ז"ל דדוקא בשנמנע להניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם ירא להניחן מחמת שתפילין צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל להזהר בהם אין זה מכלל פושעי ישראל. ותניא במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין. ואפשר דטעמא משום דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה. אי נמי שהעוסק בתורה אינו צריך אות שדברי תורה הן עליו לאות.
<h2>דף יח.</h2>
רבה ואביי מדבית עלי קא אתו. משמע דרבה גרסי' דהוא רביה דאביי ולא גרסי' רבא דהא בפ' הזרוע מוכח בהדיא דרבא לאו כהן הוה דהוה א"ל לשמעיה זכי לך מתנתך. וה"נ מוכח בפ' בתרא דמועד קטן דהכא אמרי' דרבה חיה ארבעין שנין והתם אמרי' אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא רבה חיא ארבעין שנין ורב חסדא חיא תשעין שנין וא"ת אי הכי קשיא הא דאמרי' הכא דרבה לא עסק אלא בתורה ואלו התם בפ' חלק אמרי' דאמר ליה אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה הא גמילות חסדים. וי"ל דאפילו הכי אביי עסק בגמילת חסדים טפי. לחיילות של בית דוד. ובני מרון לשון מרות ורבנות.
<h2>דף יח:</h2>
רצו מתענין רצו לא מתענין פי' אפי' הורגלו להתענות לא אמרי' שווינהו עלייהו חובה אלא ברצו תלי דהא מדאקשי' ולפקו נמי אתמוז וטבת משמע שהורגלו להתענות בהם ואפי"ה מסקינן דרצו אין מתענין. וליכא למימר דכיון דמעיקרא ברצו תליא מלתא אע"ג דהשתא קבלינהו חובה לא החמירו כולי האי דליפקו שלוחים מחמתייהו דאם איתא דחובה נינהו אמאי לא אלא ודאי כדאמרן ולפי"ז האידנא הנך צומות בר מט' באב ברצו תלו. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דרצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות קאמרי' שאין ב"ד מטריחין עליהן להתענות ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהן לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכש"כ בדורו' הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים ע"כ וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות תענית שלא הזכיר בצומות הללו רצו כלל.
שאני תשעה באב הואיל שהוכפלו בו צרות כלומר שנחרבה הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. אף ע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה ובשניה אפי"ה לא הוכפלו ביום אחד שבראשונה היה בתשעה בו ובשניה בי"ז בו. ואפי' למאי דאמרי' בירוש' דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז בו אפי"ה יום חורבן הבית חמיר טפי וכתב הרמב"ן ז"ל דמדינא כולהו ארבעה צומות אסורו' ברחיצ' ובסיכה ובנעיל' הסנדל ובתשמי' המטה ומפסיקין בהן מבעוד יום כתשעה באב דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת ב"ד בתעניות אמצעיות ואחרונו' דאסירי בכל הני כדאיתא במס' תענית ועוד דכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון ועשו ארבעה צומות כיוה"כ לעינוי. וכן לגבי צום אסתר אמרו במדרש תהלים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא היו מפסיקין מבעוד יום ובתוספתא במס' תענית תניא כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום אסורין במלאכה וברחיצה וכו' מניין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים. אלמא משמע שכל תענית שהוא נקבע על הצבור מפסיקין בו מבעוד יום והוא (הבין) [הדין] שהוא שוה לשאר חומרי עינוי דט' באב. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דמגלה רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור תשעה באב כלו' שעקר י"ז בתמוז לפי שאין שלום ואין שמד הי' בימיו ומשו"ה רחץ. משמע דהא מעיקר דינא אסור ברחיצה למתענין בו וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור אלא מאי דאמרינן התם ורחץ דמי למאי דאמרי' הכא בשמעתין מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אליעזר ורחץ כלו' כדי לעקור התענית משמע דהא למתענין בו אסור ברחיצה. והא דלא מדכרי בגמ' הני חומרי אלא בט' באב בלחוד משום דשארא ברצו תלו. והאידנא כיון שנהגו להתענו' ולא נהגו חומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרו' וכיון דהני ברצו תלו הרשות בידן אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין בכולן.
זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר. זו היא גרס' רוב הספרים וקרא נמי בט' לחדש כתי'. וכי תימא אם כן למה אין מתענין בתשעה לחדש דהא הוא ניהו צום הרביעי. י"ל דכיון שמתחלה קבלו עליהן תשיעי לחדש על שם שבראשונה הובקעה העיר בו ובשניה הובקעה בי"ז בו נהגו להתענות בי"ז משום דחורבן שני חמיר לן טפי. וה"נ מוכח בפ"ק דמגלה די"ז תענית הוא. וכי תימא יתענו נמי בט' בו. איכא למימר דארבעה צומות בלחוד קבלו עלייהו ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי. ומיהו יש מקצת נוסחאו' שכתוב בהן זה י"ז בתמוז ובירוש' נמי הכי איתא. והקשו התם והא תשעה לחדש כתיב ומפרקי' קלקול חשבונות הי' שם כלומר דודאי בי"ז היה בראשונה כמו שהיה בשניה דמגלגלין חובה ליום חוב אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בט' לחדש וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב.
מתיב רב כהנא מעשה שהיה וגזרו תענית בחנוכה בלוד. הוא הדין דהוי מצי למיפרך ממתני' דקתני ועל כסליו מפני חנוכה והא ודאי אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים קאמר מדקתני סיפא וכשבהמ"ק קיים כו' אלא דהא אלימא ליה משום דמיפרשא טפי דקתני בהדיא צאו והתענו על מה שהתעניתם.
<h2>דף יט.</h2>
ותיפוק ליה דהו"ל יום שלאחר ראש חדש. בדין הוא דהוי מצי למפרך תיפוק לי' דהוי ליה יום לפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכדפריך לקמן אלא דסבר לאלומי קושיא כי מקשי מראש חדש דהוי דאורייתא. (והיא) [והא] דלא פריך תיפוק לי' דהו"ל יום שלאחר ר"ה משום דפשיט' לי' דר"ה לא בעיא חזוק אבל מר"ח מספקא ליה ולמפשט הכי בעי.
<h2>דף יט:</h2>
לא קשיא כאן בחנוכה ובפורים. ואי קשיא וכיון דבחנוכה לא בטלה מגילת תעני' היאך מתענין בי"ג שהוא לפני הפורים. איכא למימר משום דהוי דבר קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמו והו"ל כשבתות וימים טובים שהן עצמן אסורין ולפניהם ולאחריהם מותרין.
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא עברוהו וסמך יש לדבר מדכתי' ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם וכתיב ויאמר נחמיה התרשתא היום קדש הוא לשם אלקיכם. וכתי' וביום השני נאספו כל ראשי האבות הכהני' וכל העם להשכיל אל דבר התורה. אלמא אף ביום שני נאספו לקרות בתורה והיינו לפי שעברו אלול דליכא למימר דשני בשבת הוה וקראו בתורה בחול מתקנת עזרא שקורין בשני ובחמישי דשני בשבת לא אשכחן.
הא איצטריך מעברינן ליה. פירש"י ז"ל הא איצטריך משום ירקיא ומשום מתיא. והקשו בתוספ' דא"כ מאי קאמר מוטב תקלקל ר"ה ואל יתקלקלו כל המועדות הניחא למ"ד משום ירקיא דשייך בכל המועדות אלא למ"ד משום מתיא הא ליכא קלקול אלא ביוה"כ לבד. ועוד דאי משום ירקיא ומתיא אפילו ר"ה לא מקלקלא דהא ידעי דכל היכא דמיקלע ר"ה באד"ו מעברי' ליה לאלול וקביעות דאלול הא ידעי ליה. ועוד היכי אמרי' לא מצינו דלא אצטריך וכי מימות עזרא לא אירע שהיה ר"ה ראוי לחול באד"ו. ועוד דלקמן בשמעתין משמע בתקנת ירקי' ומתיא בימי האמוראים נתקנה דקאמר עולא ידעין חברי' בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו. אלא הכי פירושא הא איצטריך כגון שלא באו עדים ביום ל' ובאו ביום שלשים וא' מעברי' ליה משום דמצוה לקדש ע"פ ראיה.
דיקא נמי דקתני ועל תשרי מפני תקנת המועדו' כלו' דמדקתני מפני תקנת המועדות ולא קתני מפני המועדות כדקתני באינך ש"מ דחשו לקלקולייהו ורצו בתקנתן אע"ג דמקלקלי בר"ה. והכא בעיבור שנה קא מיפלגי. וא"ת אכתי לתנא דמתני' ליפקו להודיע שעברו ב"ד את השנה. איכא למימר דכיון דכל שתא נפקי אניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי שנמנו עלי' ועברוה.
<h2>דף כ.</h2>
אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן. וא"ת אמאי מהדרי אדיוקי לותיב מרישא דמתני' דקתני בהדי' ועל ניסן מפני הפסח. תירץ הרב בעל המאור ז"ל דאי מההיא איכא למימר דמשום שהשליחות צריכה לכל ואין הכל בקיאין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ודלמא מקלקל להו פסח דאית ביה חיוב כרת התקינו שיהו שלוחין יוצאין שאע"פ שאין השלוחין יוצאין מפני הפורים וסמכו משום דמידע ידעי שעבור שנה שלשי' התם היינו טעמא משום דלא חמיר כולי האי אבל לאיסו' כרת חששו ומשו"ה לא מצי למיפרך מההיא ופריך מהא שכיון שהעדים מחללין את השבת כדי לבא לב"ד ש"מ דזמנין מלא וזמנין חסר דאי לעולם חסר ב"ד ודאי מידע ידעי ונמצאו עדים מחללין את השבת שלא לצורך. ואסיקנא כתיובתא מיהו הני מילי לדידהו שהיו מקדשין על פי הראיה אבל לדידן אדר הסמוך לניסן לעולם חסר.
עולא אמר משום ירקיא. פירש"י ז"ל להפריש שבת ויו"ט זה מזה כדי שלא יכמשו הירקות הנאכלות כשהן חיין בשבת שאחר י"ט או ביו"ט שאחר שבת ואיכא למידק אי הכי היכי אמרינן דאיכא בינייהו יוה"כ שחל להיות בא' בשבת דלמאן דאמר משום ירקיא לא מעברינן דהא כיון דיום הכפורי' באחד בשבת חיילי ר"ה וסוכות בערב שבת וצריכין לעבורי אמטולתייהו משום ירקיא. ולפיכך נראה דלאיכא בינייהו קמא סב"ל דמשו' שבת ויו"ט הסמוכין זה לזה לא מעברינן משום ירקיא דלכולי עלמא אית להו תקנתא דחמימי בירקיא ביו"ט הסמוך לשבת וכדאמרינן ללישנא קמא דמעברינן משום ירקיא היינו משום יוה"כ שחל להיות בערב שבת דליכא תקנתא לירקיא בחמימי ומשו"ה בעי מאי בינייהו דבכי האי גוונא תרויהו איתנייהו ירקי' ומתיא ואמרינן דאיכא בינייהו יוה"כ שחל להיות באחד בשבת דלמאן דאמר משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא טרח ומייתי ומשום שבת ויו"ט הסמוכין זה לזה לא מעברינן דלהאי איכא ביניהו קמא כולהו מודו בתקנתא דחמימי וללישנא בתרא הוא דמחדשינן דלמאן דאמר משום ירקי' לית ליה תקנתא דחמימי ואפשר שאף רש"י ז"ל כשכתב דלמאן דאמר משום ירקיא היינו כדי להפריש שבת ויו"ט זה מזה לפום מסקנא דסוגין כתב כן אבל ללישנא קמא כי אמרינן משום ירקיא היינו משום יוה"כ שחל להיות בערב שבת.
אלא איכא בינייהו יו"ט שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. כתב (רמב"ם) [ר"ת] ז"ל דלא גרסי' מלפני' דאי הכי אפי' למאן דאמר משום מתיא מעברינן משום יוה"כ לאחר השבת וליכא תקנתא בעממי. אבל ריב"ן (והר"א) [והר"ז] הלוי ז"ל כתבו דאפשר דגרסי' ליה דנהי דביו"ט של ר"ה ושל סוכות לא נפקא מינה מידי וכדכתיבנ' נפקא מינה ביו"ט של עצרת דאית ביה תקנתא וחביל בי' נמי עלמא כי היכי דחביל בחדש תשרי וכל שכן בשנה מעוברת ולמאן דאמר משום ירקיא מעברינן אמטולתיה חדש אדר דמקמיה ניסן דהא לא סבירא לן כמאן דאמר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהא סלקא ליה בתיובתא אבל משום יו"ט של פסח דכולי עלמא אין מעברין דשילהי סתוא הוא ואכתי לא חביל ביה עלמא שאם הינו מעברין בשבילו אם היה חל בע"ש היינו צריכין לדחותו ג' ימים עד יום שני בשבת משום יו"ט האחרון ויו"ט הראשון וחג שבועות שלא יהו סמוכין לשבת והיינו צריכים להוסיף ג' עבורים בשנה מה שאין ראוי לעשות כן משום דקדים ואתי סיהרא תלתא יומי כמו שמפורש במס' ערכין [ט' ע"א] אבל בע"כ משום יו"ט של פסח הסמוך לשבת אין מעברין כלל.
אפשר בחמימי. וקיימ"ל כר' אחא בר' חנינא דס"ל דמשום ירקיא לא מעברינן אבל משום מתיא מעברינן ולפיכך דוחין ר"ה מאד"ו דבשביל שלא יחול יום הכפורים בע"ש ובא' בשבת דוחין אותו מד"ו ומא' נמי דוחין אותו כדי של יחול יום ערבה בשבת כדאמרי' בפ' לולב וערבה [מ"ג ע"ב] דמעול' לא איקלע כלומר שהיו דוחין הקביעות בשבילו. וא"ת ומשום ערבה דמנהג נביאים היכי דחיין ר"ה דאורייתא כי מקלע בשבת לא דחיין ליה משום תקיעה שופר דאורייתא. איכא למימר אין ה"נ משום דמנהג נביאים צריך חזוק ושופר דאורייתא א"צ חזוק. אי נמי דשופר איתיה מיהא ביום שני של ר"ה אבל ערבה דליכא אלא יום אחד אי לא דחיין ליה מבטל לגמרי ולתקן שני ימים בערבה א"א דהא שמיני יו"ט לא דחיין טלטולא משום ספק.
הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. פירש"י ז"ל בניסן ותשרי שהמועדות תלויות בהן מקדשין לצורך אבל בשאר ירחי לא. ואע"ג דהחדש הזה לכם דמניה דרשינן כזה ראה וקדש גבי ניסן ותשרי כתיב לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי. ואחרים פירשו בהיפך ומ"מ לכ"ע מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו דאי לא תקשי לעולא. והא (דפריך) [דפריק] אביי אההיא דר' יהודא נשיאה קאי דאמ' משמיה דר' יוחנן דמאיימין אפי' על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו.
<h2>דף כ:</h2>
צריך שיהא לילה ויום מן החדש וזהו שאמר אבא אבוה דר' שמאי לפני רבינו שמואל מחשבין מולדתו. א"ר זירא אמר רב עשרים וארבע שעי מיכסי סיהר'. הרוצה לעמוד על עקרי שמועות הללו כפי מה שנתבא' בשרשי חכמת התכונה יעיין כפי מה שנכתב בהן בספר המאור ולא רציתי להאריך ולכתבן שכבר נתפרשו שם בארוכה.
<h2>דף כא.</h2>
אמר להו לא שמעיתו מפי ב"ד מקודש. פי' לוי יצא מארץ ישראל ביום שלשים ואחד שאלו יצא לוי ביום שלשים לא היה שום הפרש בין לוי ובני בבל אלא ודאי ביום ל' ואחד יצא ולפיכך היה יודע בבירור שבני ארץ ישראל יעברו את החודש ואפי' הכי כיון שלא שמע מפי ב"ד מקודש ובני בבל כבר קדשו יום ל' ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר ורשאין הן לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעין אבל אלו העיד לוי ששמע ביום ל"א מפי ב"ד מקודש כיון דבני בבל בתר בני א"י גרירי טעותייהו הדרא ולוי דאיקלע בחד סר סמוך לעיר לן בתוך התחום.
כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שתסר בניסן עברה לההיא שתא. פירש"י ז"ל עד ולא עד בכלל כלו' דמשכה עד ט"ו בניסן ונופלת בשתסר וקיי"ל כר' יוסי דאמר בפ"ק דסנהדרין יום תקופה מתחיל ואפילו הכי כי נפלה בשיתסר מעברינן לה לשתא דאפילו כי מעברת לה לאדר ונפלה היא בט"ו בניסן ויום תקופה מתחיל אכתי לא הוי אביב של תקופה בחידוש הלבנה דמי"ד ואילך ישנה היא. ואינו מחוור חדא דהא משמע בפרק היו בודקין בסנהדרין עד מתי מברכין על הלבנה נהרדעי אמרי עד ששה עשר אלמא יום ט"ו אכתי חדשה היא. לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קאמר אי משכה עד שתסר ושתסר בכלל ונפלה בשבסר דאפילו כי מעברת לאדר נפלה ביום (שבסר) [שתסר] עברה לההיא שתא משום דאפי' לר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל מ"מ שתסר ישנה הוא.
<h2>דף כא:</h2>
מתני' שבהן שלוחין יוצאין לסוריא. פירש"י ז"ל דטעמא קא יהיב למאי דקתני שעל ניסן ועל תשרי מחללין את השבת והיינו טעמא לפי שעל ניסן ועל תשרי יציאתו של שלוחין תלוי בהעדת העדים שעל ב' חדשים אלו אין יוצאין אפי' בשלא קדשו ב"ד את החודש ביום ל' עד שישמעו ביום ל"א מפי ב"ד מקודש ונמצא שאם לא יבאו עדים בשבת צריכין השלוחין להתאחר עד יום א' בשבת שיצאו לאחר שיקבעו בו ב"ד את החודש. ואע"ג דליכא לספוקי שלא יקבעו ב"ד את החודש ביום ל"א כיון שלא הוקבע ביום ל' אפי"ה אין השלוחין יוצאין מבערב גזרה כשהוקבע ביום ל"א אטו היכא שראו הלבנה בליל כ"ט שאע"פ ששמעו מפי ב"ד שדעתן לקדש החודש למחר שאין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש משום דאיכא לספוקי שמא ימלכו ב"ד ויעברו את החודש ונמצא המועדים מקולקלין. אבל בשאר חדשים כיון דלא שייך בהו קלקול מועדות לא חיישינן להכי ולפיכך כל שנראה הלבנה (באלול) [בעליל] כ"ט ושמעו מפי ב"ד שדעתן לקדש את החדש למחר יוצאין ואצ"ל דהיכא שלא קדשו ב"ד את החודש ביום ל' שיוצאין מבערב שבידוע שיתקדש (את) החדש ביום ל"א ולפיכך כיון שאין השלוחין מתאחרין בשאר חדשים מפני איחור העדים לא התירו לעדים לחלל את השבת. זהו תורף פרש"י ז"ל. והקשו בתוספות שאי אפשר לתלות טעם חלול העדים ביציאת השלוחים דהא כי מקלע יום ל' דאלול בשבת וראו עדים את החדש על כרחם צריכין לחלל ולבא כי היכי דלא ליקלע יום ערבה בשבת דהא אפי' כי אתי ממילא בשבת דחינן ליה כדאמרינן בפ' החליל. ולדידי לאו קושי' היא דכיון דהאי טעמא לא סגי אלא לתשרי בלחוד אבל לניסן לא סגי וההוא טעמא דסגי לניסן דהיינו איחור יציאת השלוחים סגי נמי לתשרי נקט תנא האי טעמא דסגי לתרווייהו ואע"ג דבתשרי נמי איכא טעמא אחרינא דהיינו כי היכי דלא ליקלע יום ערבה בשבת אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב דכי אמרי' שעל ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש היינו דוקא בשנראה החדש בזמנו ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו ומפני תקנת מועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד. ולפי"ז (פרש"י) [פירושא] דמתני' דקתני שבהן שלוחין יוצאין אינו טעם לחלול העדים כלל דהא אע"פ שלא באו עדים ביום ל' שחל להיות בשבת אין השלוחין מתאחרין מחמתן שהרי רשאין הן לצאת במוצאי שבת מיד אלא מתני' מעלות ניסן ותשרי קתני לומר שבהן מחללין את השבת ובהן מתקנין את המועדות ובהן שלוחין יוצאין משישמעו מפי ב"ד מקודש משא"כ בשאר חדשים ואין הלשון השנוי במשנתינו נוח בכך.
גמ', ועל כולן השלוחין יוצאין מבערב. לפי פירש"י ז"ל אתי שפיר דקתני שעל שאר חדשים כיון שלא נתקדש החדש ביום ל' יוצאין מבערב דהיינו ליל שמחרתו ל"א אבל לפי' הרב בעל המאור ז"ל שפי' דליכא פלוגתא בין ניסן ותשרי לשאר חדשים אלא בשנראה החדש בזמנו תמהני מאי מבערב הו"ל למיתני על כולן שלוחין יוצאין משראו את החדש ושמעו מפי ב"ד שדעתן לקדשו בו ביום על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש. ואפשר לדחוק דה"ק על כולן שלוחין יוצאין מבערב כלומר דביום ל' בערב מיהת קודם שחשיכה יוצאין שהרי באותה שעה קים להו אדעתייהו דב"ד ששוב לא יקדשו את החדש ביום אבל על ניסן ועל תשרי אפי' בערב יום ל' אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש.
על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש. אליבא דר' אלעזר בר' צדוק דאמר לקמן בפ' אם אינן מכירין אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים הכא הכי קאמרי' על ניסן ועל תשרי אין יוצאין ביום ל' עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכן נמי לאחר ל' אין יוצאין עד שעה הראויה לשמוע מפי ב"ד מקודש דהיינו ביום גזרה אטו ליל שלשים. וזה לפי פירש"י ז"ל שפי' דעל ניסן ועל תשרי אפי' בליל שמחרתו שלשים ואחד אין יוצאין.
אמר להם ר' יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן. לפי מה שכ' רש"י במשנתנו שמן התורה על כל החדשים מחללין את השבת תמהני היכי אמר להו ר' יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן דאינהו ודאי שפיר קא עבדי שהיו מחללין על כולן. ולישנא דמתני' נמי לא מחוור לי שפיר דקתני וכשהיה ביהמ"ק קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן שלדברי רש"י ז"ל לא מפני תקנת הקרבן היו מחללין אלא מדאורייתא וכשחרב בהמ"ק הוא שהתקינו שלא יחללו מפני שאין קרבן. ועוד קשה לי אי מדאורייתא מחללין אפילו לאחר חורבן אעפ"י שאין קרבן למה התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יהיו מחללין. לפיכך נראה לי דרבן יוחנן בן זכאי דרש טעמיה דקרא והכי קאמר מפני מה אמרה תורה לחלל שבת על קריאתן הרי ראש חדש אינו אסור בעשית מלאכה מה"ת ולמה יחלל שבת מפני שיקבע בזמנו והא אין לך לומר אלא או מפני תקנת הקרבנות או מפני תקנת המועדות ולפיכך התקינו לאחר חורבן שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי דאיכא למיחש לתיקון מועדו' ומאי התקין דרש והתקין. וכי תימא מפני תיקון מועדות נמי אמרה תורה לחלל שבת על קריאתן למה אין השלוחין מחללין על קיומן, איכא למימר שלא חששה תורה אלא לרוב ישראל הסמוכין למקום הועד אבל בשביל מיעוטן שבמקומות הרחוקים לא הותר לחלל שבת. ובהכי אתו כלהו לישנא שפיר.
<h2>דף כב.</h2>
זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. מהא משמע דכל הני דמתני במתני' פסולין מדרבנן בעלמא נינהו דמשחק בקוביא למאן דאמ' התם בסנהדרין בפ' זה בורר לפי שאינו עוסק בישובה של עולם פשיטא דלא מיפסל אלא מדרבנן ואפילו למאן דאמר התם משום דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא כיון דמדעת בעלים קא שקיל לאו גזלן דאורייתא הוא. ומלוה ברבית נמי למאן דבעי רשע דחמס האי נמי לאו רשע דחמס הוא דמדעת בעלי' קא שקיל. ולדידן דקיימ"ל כאביי דאמר דכל היכא דאיכא ארבעין בכתפי פסול הכא ברבית דרבנן קאמר. ומפריחי יונים נמי היינו קוביא וסוחרי שביעית בשביעית בזמה"ז דרבנן. ומיהו איכא למידק היכי קתני עבדים דהא אינהו מדאורייתא מפסלי. וניחא לי דתננהו למידק ממתני' דהא כל עדות שהאשה כשרה לה אף הן כשרין לה דהא עבדים תנן בהדיא במסכת יבמות דכשרין לעדות אשה וממילא כי היכי דעבדים אע"ג דפסילי הכא כשרין לעדות אשה דכלהו אחריני נמי אע"ג דפסילי לעדות החדש כשרין לעדות אשה דכלהו דמיתנו במתני' כי הדדי נינהי דמשום הכי תנא כל הפסולין בעדות החדש וכשרין לעדות אשה.
<h2>דף כב:</h2>
וחד מי מהימן והתניא וכו'. איכא נוסחי דגרסי תני עידו. ולומר דכיון דמדאורייתא אין צריכין להעיד עליו כלל ומדרבנן הוא דאצרוך מפני קלקול המינים בעד אחד סגי. והכי איתא בירושל' דגרסי התם ועד אחד נאמן משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והן אומרין שיהא אחד נאמן כשנים. וחד לא מהימן והא תניא מעשה בר' נהוראי שהלך לאושא בשבת להעיד עליו. פי' להעיד על העד והכי איתא בהדיא בתוספתא דתניא התם מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד בו.
אי הכי מאי למימרא. האי אי הכי קאי נמי אפירוקא קמא והכי קאמר בשלמא אי אמרת דר' נהוראי אזל לחודיא לאסהודי ביה איצטריך לאשמועינן דאפי' חד מהימן דהם אמרו והם אמרו וכמו שכתבתי למעלה אלא אי אמרת דאחרינא הוי בהדיא בין דאזל בהדיה בין דהוי באושא מאי קמ"ל. וכי תימא קמ"ל דמדאורייתא לא צריך אפ"ה מחללין את השבת להעיד עליו הא נמי פשיטא דהא תנן בפרקין קמא מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו על המטה כו'. אלמא בשביל כל הדברים הצריכין לקדש את החדש מחללין את השבת וה"נ אע"ג דמדאורייתא לא צריך כיון דמדרבנן לא מקבלינן מניה אי אפשר שיתקדש החדש אם לא יחלל זה את השבת ופשיטא דמחללין. ומפרקינן מהו דתימא כיון דלא ידע אי משכח לה ואי לא משכח לה כו' והאי מהו דתימא אתי כפשטיה לפירוקיה דרב אשי ולאידך פירוקא נמי סליק דכל שחלולו תלוי בדעת אחרים ספיקא הוא דדילמא אידך סהדיה כי קאי בפני ב"ד לא מסהיד ביה ומספיקא לא ניחול שבתא קמ"ל.
מוליך ומביא מעלה ומוריד. ירוש' א"ר זעירא דלא יהוון סברין דהוא סככא א"ר אסי חמינן כוכב דסליק ונחית חמינן כוכבא דאזיל ואתי.
<h2>דף כג.</h2>
או דלמא מלא הוא והאי דלא קא עביד השתא אתנוסי הוא דאתנוס. וא"ת השתא נמי כי עבדינן אחסר ולא עבדינן אמלא כי מקלע יום ל"א בשבת והוא מלא דלא עבדינן כלל אתי למטעי ואמרי דלמא האי חסר הוא והאי דלא עביד בערב שבת משום דלא אפשר והאי דלא עביד נמי במוצאי שבת אתנוסי הוא דאתנוס או דלמא חדש מלא הוא. י"ל כי עבדינן בין אמלא בין אחסר השתא דלא עבדינן הוה מלתא דלא שכיחא דלא ידעי לה כולי עלמא הלכך איכא למיחש דילמא תלו לה באונס אבל השתא דלא עבדינן אמלא כלל כיון דכולי עלמא ידעי דאמלא לא עבדינן לא שבקי מידי דשכיח וידעי ביה כולי עלמא ותלי בשכרות דלא שכיח.
גזרה משום בטול מלאכה לעם. פירש"י ז"ל אין לך ראש השנה שלא היו מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים בין אמלא בין אחסר. והוצרך לפרש כן משום דבשאר ראשי חדשים ליכא ביטול מלאכה. וא"צ דאפילו בשאר ראשי חדשים היו רגילין שלא לעשות מלאכה לעם וכדאמרינן בפ' הקורא את המגילה עומד [כ"ב ע"ב] ושאין ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קוראין ארבעה. אלמא לא היו נוהגין לעשות מלאכה בר"ח. ובפרקי דר' אליעזר אמרו שהוסיף הקב"ה י"ט לנשים בר"ח על שלא נתרצו במעשי העגל כדכתיב ויתפרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם אבל נשיהם לא הביאו שלא נתרצו בכך.
עץ שמן אפרסמא. ואע"ג דכתיב ויעש את הכרובים עץ שמן ומתרגמינן אעי דזיתא. תרי גווני עץ שמן נינהו דכתיב בעזרא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן. ו[ב]מסכתא תמיד [פ"ב מ"ג] שנינו שעץ זית פסול למערכה ועץ שמן כשר.
<h2>דף כג:</h2>
מתני' בראשונה לא היו זזין משם כל היום. פי' לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות וכל אותה חצר כארבע אמות דמיא. וא"ת ולמה לא היו מהלכין בכל העיר דהא אמרי' בערובין [מ"ז ע"ב] גבי הנהו דכרי דאתו למברכתא דכולי מברכתא כארבע אמות דמיא. י"ל הני מילי בעיר המוקפת מחיצה אבל כאן לאחר שנפרצו פרצות בירושלים עסקי' דחשבינן כר"ה בפ' המוצא תפילין.
<h2>דף כד.</h2>
ומצטרפין לעדות אחרת. בפ' כל הנשבעין [מ"ז ע"ב] אפליגו רב הונא ורב חסדא בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דרב הונא אמר זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ואליבא דר' הונא דאמר זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה הכא הכי קאמר שכל אחד מעדים הללו מצטרף עם עד א' בעדות אחרת משום דבכל חד וחד אמרי' האי הוא דכשר אבל לרב חסדא דאמר התם בהדי סהדי שקרי למה לי דסבירא ליה בכל חד וחד פסלינן ליה מספיקא כי קאמרי' הכא ומצטרפין לעדות אחרת הכי קאמרי' שאם יצטרף עד אחד עם אחד מהם הוי להו תרי לגבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ואותו העד השני פסול בין לעדות זו בין לעדות אחרת דסהדא שקרא הוא. חציו במים וחציו ברקיע כגון שנגלה חציו וראוהו במים וכשנשאו עיניהם למרום לראותו נכסה אותו החצי בעבים וראו חציו האחר שנתגלה.
<h2>דף כד:</h2>
שפודין של ברזל היו. להכי קרי להו שפודין משום דאינה באה גביעי' כפתורים ופרחים אלא א"כ באה זהב כדאיתא בפ' הקומץ רבה ושאר השמועה כולה פרשתיה בפ' כל הצלמים בס"ד. שאני ר"ג דאחרים עשו לו. ואע"ג דכל מידי דמתסר לישראל למעבדיה אמירה לגוי אסירא ביה כדמוכח בפ' השוכר את הפועלים [צ' ע"ב] גבי בעיא דמהו לומר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. הכא שאני דכיון דאיסור אמירה לגוי מדרבנן בעלמא הוא במקום מצוה כי הכא לא גזור.
ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. פירש רש"י ז"ל בשם רבותינו ראינו הישנה בשחרית במזרח וזו החדשה ערבית במערב וקאמר דעדי שקר הם משום דעשרים וארבעה שעי מיכסי סיהרא. והוא ז"ל הקשה דא"כ היכי שייך בהא פעמים בא בקצרה דקאמר ר"ג בברייתא לפיכך פי' דכולה בחדשה קאמרי' כלו' שראינוה בשחרית במזרח ובערב במערב ומשום הכי קאמר דעדי שקר הם שאי אפשר שילך כ"כ משחרית לערבי' והיינו דקאמר ר"ג שפעמי' בא בקצרה כלומר שפעמים שהוא ממהר הלוכו. ומיהו בירושלמי משמע כפי' הראשונים ז"ל דגרסי' התם א"ר שמלאי טעמא דר' יוחנן בן נורי כל חודש שנראה קודם חצות אין כח בעין לראות את הישן ותני כן נראה ישן שחרית לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית א"ר חיא בר אשי ולמה קבלו ר"ג שכן מסורת היא מאבותיו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה.
<h2>דף כה.</h2>
זיל לעין טב וקדשיה. פי' משום דבעין טב היה ב"ד קבוע לקדש את החדש כדגרסי' בירושלמי כן תוקעין ביבנה כן תוקעין בעין טב אלמא ב"ד קבוע (ביבנה) [כיבנה] היה שם. ואמרי' נמי בפסיקתא בפרש' תקעו שופר בציון למה ב"ד מקדשין בעין טב שהוא בית הוועד אמר הקב"ה הוא בית הוועד של כל העולם שנאמר כי מציון תצא תורה.
<h2>דף כה:</h2>
סד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל איפרסמ' לה מילתא ולא לעברוה קמ"ל. פי' ואפי' לרב דימי מנהרדעא דתני דאין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא וכדאיתא בפרקין קמא [כ' ע"א] הכא אע"ג דאיפרסמא מילתא מעברינן ליה ולמחזי כשיקרא לא חיישינן שהכל יודעין שמפני שלא היה שהות לב"ד לומר מקודש הוא שמעברין אותו ובכי האי גונא לא מיחזי להו כשיקרא.
חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. הקשה הרשב"א ז"ל טעמא דגמ' דהכא הוי כתחיל' דין דעלמא ולא אפשר בלילה הוא דלא מקדשין בלילה הא לאו הכי מקדשינן ליה למפרע אעפ"י שעבר יומו וא"כ אכתי אמאי מעברינן ליה לקדשוה למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ותירץ דבשלמא אי הוי אפשר לקדושי בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש בה הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן אלו דבריו ז"ל. ולא ניחא לי בהאי פירוקא. אבל לדידי לא קשיא מידי משום דאם איתא דדיינינן לקדוש החדש כדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה אלמא כולה מילתא בתר תחילת דין שדינן לה דאי לא כיון דיום בעינן היאך גומרין בלילה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דהוי תחילתו ביום גמרו נמי בתר תחילתו שדינן ליה וכאלו נגמר ביום דמי וכיון שכן בדין הוא דנקדשיה למפרע אבל כי מסקינן דגמר נמי בעינן ביום אלמא לא שדינן ליה בתר תחילתו אלא אחר שעה שנגמר בו וכיון שכן היאך נקדש אותו למפרע כנ"ל.
אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש"י ז"ל דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי דיני ממונות ודיני נפשות דכתיב בהו עדות לא אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא בעי' עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות כי היכי דאמרינן בפ' יש נוחלין [קי"ד] ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ולא נהירא דהא בפרק החובל [צ'] מוקמינן הא דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים דאלמא אין יכולין לדון עפ"י ראייתן בלילה דוקא הא לאו הכי כולן נעשין דיינין ודנין על פי ראיתן דאמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראי' אלמא אפי' בדיני נפשות לר' טרפון דבדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא ודאי כי אמרי' הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה לאו בעדות החדש אמרי' לה.
אמר ר' זירא כגון שראוהו בלילה. פי' וכיון דההיא שעתא אין יכולים לדון הוו להו עדים וכשיקדשו את החדש למחר עפ"י ראייתן הוה ליה כאילו מעידין לעצמן ואין עד נעשה דיין. וטעמא דאין עד נעשה דיין פי' רבינו שמואל ז"ל בפ' יש נוחלין גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה דגזרת הכתוב היא דכתי' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר אלמא צריכין שיהו אחרים מעידים לפני ב"ד וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ואחרים פרשו משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ולא גרע ממי שעדים קרובי' לדיינין שהן פסולין כדגרסינן בירושלמי שאם הוזמו מפיהם אינם נהרגין וכ"ש לעדות עצמן. ועוד כתבו בתוס' דאפילו תימא דקרובי הדיין כשרין לא דמו דעדות שאתה יכולה להזימה לפני ב"ד אחר הוא אבל הכא אי עד נעשה דיין אי אתה יכול להזימה אפילו בב"ד אחר שהרי לא נתקבל עדותן בב"ד כשר שהרי הם עצמם היו הדיינים ומאחר שהוזמו איגלאי מילתא למפרע דפסולין הם ואפי' למאן דאמר בעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל מאותו דבר עצמו מסתמ' הוא נפסל למפרע. ואחרים כתבו דנפק' לן מההיא דאמר רב יהודא התם בפ' יש נוחלין והי' ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה משום דכיון דראה בלילה הו"ל עד וש"מ דאין עד נעשה דיין.
עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחר. והך סוגיא אתיא כרב אחא דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבר תור' חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך מדאיצטריך הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי שלשה מומחין מדאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו שלשה הדיוטות גבי עדות החדש לא מצינן לאכשורי. וכי תימא א"כ תקשי מתניתין לר' אבהו דאמר התם בפ"ק דסנהדרין דשנים שדנו אין דיניהם דין ואלו אנן קיימ"ל כר' אבהו. י"ל דנהי דודאי סוגיין כרב אחא רהטא ודלא כר' אבהו ואפ"ה ר' אבהו מצי לפרוקא למתני' דכיון דתנן היתר נדרים בשלשה ואם היה מומחה לרבים אפי' ביחיד סד"א תהוי קדוש החדש כהפרת נדרים קמ"ל דכתיב החדש הזה לכם וכדתניא בפ' יש נוחלין מועדי ה' נאמרו הפרת נדרי' לא נאמרה. ובריית' נמי דקתני ואם הי' מומחה לרבים דן אפי' יחידי לא קשיא לר' אבהו דאיהו מוקי לה לבתר תקנתא ומשום נעילת דלת ובסוגיין דהכא לא דייקא למנקט אליבא דהלכתא אלא במאי דמחזי טפי לפשיטותא דמילתא.
<h2>דף כו.</h2>
דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. וא"ת והא במכות בפ' ואלו הן הגולין נפקא לן מקרא אחרינא דאמרינן התם תניא ר' עקיבא אומר מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר. י"ל דעיקר דרשה מההוא קרא נפקא וקרא דהכא אצטריך דלא תילוף מניה שאר דינין להצריך ב"ד אחר דשאני הכא משום דכתי' והצילו העדה.
כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. כתבו בתוס' דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולין אבל אותן שאינם חלולין כגון של ראם ושל צבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מיקרו שופר אלא אותן שהן חלולין מלשון שפופרת. ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלי' לי' וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא.
חדא ועוד קאמר. פי' משום דמיתחזי להו דטעמ' דרבנן דמתני' לאו מעליא הוא דכיון דאשכחן כלהו דאקרו קרן ואקרו שופר ש"מ היינו קרן היינו שופר משום הכי מוספי ואמרי חדא ועוד קאמר. ולא שנים ושלשה שופרות. ולא דמי להמניח שופר בתוך שופר דאמרי' לקמן דאם קול פנימי שמע יצא משום דהכא אין הגלדין זה על גב זה אלא זה אחר זה והקול יוצא דרך כולן. היו קורין לנדה גלמודה מהני לפרושי כי עדת חנף גלמוד דאמרי' בפ' ואלו נאמרין בכל לשון [מ"ב] כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה שנא' כי עדת חנף גלמוד.
<h2>דף כו:</h2>
מאי חלגלוגות נפקא מינה לפרושי מאי דאמרי' בפ"ק דיומא [י"ח] דכהן גדול אין מאכילין אותו דברים המביאין לידי טומאה כגון חלגלוגות.
שופר של ראש השנה של (יובל) [יעל] פשוט. פי' רש"י ז"ל (דיובל) [דיעל] היינו חיה שנקראת בוקשטיאן. ושל זכרי' היינו של איל כדמתרגמינן איל דיכרא ואי נמי יובל דאקרי דיכרא כדאמרי' לעיל בגמרא ומנלן דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא. אבל הרב בעל הערוך ז"ל פי' דיעל היינו כשבה נקבה. ומשמע לי שהזקיקו לומ' כן מדתנן בסיפא ובתענית בשל זכרים כפופים מכלל דריש' דתנן יעל היינו כשבה נקבה. ונראין דברי רש"י ז"ל דמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא. וכתיב הרים הגבוהים ליעלים. אלמא יעל מין חיה הוא. ועוד מדאמרי' בירושלמי עליה דר' יהודא דאמר בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים דהיינו טעמא משום דתקנו את המצוי למצוי כלומר זכרים שמצויין לראש השנה שהוא מצוי ושאינו מצוי דהיינו יעל ליובל שאינו מצוי. ואם איתא דיובל כשבה נקבה היא הרי הוא מצוי, ומיהו יעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דת"ק ור' יהודא לא פליגו אלא אי כל דאכיף אינש עדיף או כל מה דפשיט אינש טפי עדיף ולרבנן דאית להו דכמה דפשיט אינש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהן פשוטים. וכן נמי לר' יהודא דס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדיף מה לי זכרים כפופים דהיינו אילים ומה לי שאר בהמות שקרניהן כפופים אלא ודאי לת"ק יעל לאו דוקא ולר' יהודא נמי בשל זכרים נמי לאו דוקא אלא הוא הדין בכל שאר קרני הבהמות הכפופין וכל חד וחד אורחא דמלתא נקט. ואיפסקא הלכתא בגמרא בר"ה כר' יהודא וכדאמרינן א"ר לוי שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים. מיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובין או למצוה בלחוד שיש מי שאומר דכי היכי דת"ק דמתני' דלעיל ור' יוסי פליגי לעכובא דת"ק ס"ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלומר דשל פרה אפילו בדיעבד פסול הכי נמי פליגי בהך מתני' ת"ק ור' יהודה דת"ק ס"ל דשופר של ראש השנה דוקא פשוט אבל כפופין אפי' דיעבד פסילי ור"י ס"ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפילו דיעבד פסילי ולפי"ז כיון דאיפסקא הלכתא כר' יהודה נקיטי דמצות ר"ה בכפופין אבל בפשוטין לא יצא. וזהו דעת הר"מ במז"ל והוא מוסיף עוד לומר שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטי' דמתני' שכן כתב בפ"א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ע"כ. ודבריו תמוהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר' יהודה זכרים כפופים לא דוקא דהוא הדין לשאר הכפופים. ועוד דבכפופים נמי משמע דלאו לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי מסתים ר' מתני' ותני (של) שופר של ראש השנה של יעל פשוט דמשמע דר' יוסי ות"ק דידיה מודו הו"ל למתניה בלישני' דפלוגת' ולמימר ואחרי' אומרי' שופר של ר"ה של יעל פשוט. ועוד דעכובא מנא לן הא בקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכלהו אקרו שופר ור' יהודה נמי היכי אמר דשל ראש השנה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בר"ה והא שופר בר"ה מיובל גמרינן ליה. אלא ודאי הא פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי דת"ק סבר דשופר של ר"ה למצוה של יעל פשוט דכמה דפשיט אינש טפי עדיף ובתעניות בשל זכרים כפופים למיעבד הכירא בין תעניות לראש השנה. ור' יהודה סבר דשל ראש השנה מצוה בכפופין משום דכל מה דכאיף אינש טפי עדיף ושל יובלו' כיון דלחירות קא אתי בשל יעלים דכל כמה דפשיט טפי עדיף ותדע לך דלמצוה קא אמרינן מדא"ר לוי בגמ' מצות שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים אלמא כולה מלתא למצוה קא אמרי' ולא לעכובא.
הלכך כיון דקיימ"ל כר' יהודא נקיטי' דשופר של ר"ה מצותו בכפופין. ונמצינו למדין שלשה דינין בשופר דדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפי' דיעבד פסול וא"צ לומר אותן קרנים שכולן זכרות שהן פסולין דלאו שופר מיקרו אלא קרן. ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בראש השנה תוקעין בשל זכרים. ומיהו כל הכפופין כשרין וכמו שכתבנו למעלה. אבל למצוה מן המובחר בעי' של איל וכדאמר ר' אבהו לעיל [ט"ז] למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בס"ד. וליכא למימר דשל זכרים דקאמר ר' יהודא היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דאי הכי כי קאמרינן בגמרא מר סבר דהיינו ר' יהודא כל דכאיף אינש טפי עדיף טפי הוה לן למימר דר' יהודא סבר דשל איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן.
ומיהו אע"ג דמסקי' דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורין אבל בטמאין לא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין [כ"ח] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים היא דהא אמרינן לעיל דכיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי. ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרי מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרינן בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צריך עיון.
משני צדדין דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע כדאיתא בפ' אמר להם הממונה [דף ל"ז].
וביובל בשל יעלים. משום כיון דלחירו' תקעינן כל כמה דפשיט טפי עדיף. ואע"ג דגמרי' ג"כ ר"ה מיובל ס"ל לר' יהודא דהני מילי בדאורייתא אבל הני מילי דלמצוה בעלמא נינהו ליכא למידק בהו ג"ש אלא כל חד וחד כי היכי דמיחזי דמעלו טפי ובתעניות דשתיק מניה ר' יהודה נ"ל דמודה בהו לת"ק דבשל זכרים כפופים משום דר' יהודא הא ס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדיף וכיון שכן בתעניות נמי כפופין עדיפי טפי מאי אמרת למיעבד הכירא בתעניות. ליתא דבשלמא לת"ק דאמר שוה יובל לר"ה שפיר איכא למיעבד היכרא בתעניות אבל לר' יהודא דאמר בר"ה בשל זכרים וביובל בשל יעלים בהי מינייהו דעבדת בתעניות הא דמי או לר"ה או ליובל הלכך לר' יהודא כיון דלא מצי למיעבד היכרא בתעניו' שביק להו אדינייהו בכפופין דהא איהו ס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדיף. ות"ק דאמר שוה היובל לר"ה איכא למימר דלאו משום ג"ש קאמר דהני מילי דלמצוה בעלמא נינהו ליכא למידק בהו ג"ש וכמו שפירשתי לר' יהודא אלא היינו טעמא משום דס"ל לת"ק דבר"ה כמה דפשיט אינש טפי עדיף כ"ש ביובל דכמה דפשיט אינש טפי עדיף. ומיהו לא משמע לי הכא דאם כן ר' לוי דאמר בגמרא מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין דאמר כמאן וכמו שאכתוב עליה בגמ' בס"ד. אלא ודאי טעמי' דת"ק משום ג"ש דס"ל דכיון דגמרינן ג"ש בכל מילי נמי אית לן לדמויינהו. ור' יהודה סבר דג"ש לא מהניא אלא בדאוריית' אבל במילי דמדרבנן נינהו לסימנא בעלמא לא.
אמר ר' לוי מצוה של ראש השנה ושל יוה"כ בכפופין וכו'. יש מי שהקשה ר' לוי דאמ' כמאן. ולדידי לא קשיא דר' לוי ס"ל כר' יהודא בר"ה דכמה דאכיף אינש טפי עדיף ומשום הכי אמר דמצוה של ר"ה בכפופין דמסתבר ליה טעמיה דר' יהודה בהא וס"ל כרבנן דאמרינן דאפילו במידי דמדרבנן בעלמא ניהו ולמצוה מדמי' יובל לר"ה דמסתבר ליה טעמייהו דרבנן בהא ומשו"ה אמר דכיון דשל ר"ה בכפופין של יובל נמי בכפופין. וכי תימא כיון דודאי ביוה"כ דלחירות הוא כמה דפשיט טפי עדיף אדמקיש יוה"כ לר"ה לכפופים אדרבא ליקש ר"ה ליוה"כ לפשוטין דהכי מעלי טפי דהא שופר בר"ה מיובל הוא דגמרינן ליה. איכא למימר דלהא מלתא דמו[י] יובל לר"ה עדיף משום דתדיר. ועוד דטפי מעלי סימנא דמיכף ר"ה כדי שיכוף אדם לבו מסימנא דמיפשט ביובל דחירות ממילא אתא הלכך מיגמר יוה"כ מר"ה עדיף טפי דיוה"כ נמי למנין תרועות מר"ה גמר כדאמרי' בפ' בתרא דמכילתין [ל"ד] מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה. ודקאמר ר' לוי דשל שאר ימות השנה בפשוטין בין כר' יהודא בין כרבנן אתיא דתרווייהו ס"ל דאי אפשר למעבד היכרא בתעניות עבדינן דרבנן דמשוו יובל ור"ה לפשוטין הא עבדי היכרא בתעניות בפשוטין (כר') [ור'] יהודא דלא עביד היכרא בתעניות היינו משום דלא אפשר ליה וכמו שכתבתי במשנתינו ומשו"ה ר' לוי דמשוה יום הכפורים לראש השנה בכפופין עביד היכרא בשאר ימות השנה ועביד בפשוטין כנ"ל.
<h2>דף כז.</h2>
לכך מאריך בשופר. נ"ל דלא מפרשינן שופר מאריך השתא כדמפרשינן ליה בסיפא דשמעתין דכיון דהשתא אתינן לה משום דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא על כרחין כי תנן שופר מאריך היינו שהיה מאריך בסוף כל קול וקול מקולות הסימן תקיעה ותרועה ותקיעה כשיעור דלא משמע ודאי דאפילו השתא הוה סבירא לן דמי שלא שמע מכל הסימן כלום אלא סוף פשוט' אחרונה שיצא ידי חובת כל הסימן אלא על כרחין כדאמרן. אבל במסקנא דמסקי' דתרי קלי הכי משתמע וכי תנן שופר מאריך היינו לידע שמצות היום בשופר ודאי שלא היה מאריך אלא בסוף הסימן דלידע שמצות היום בשופר בהכי סגי.
וממילא שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא. כתב רש"י ז"ל דמשום דבעא לאותובי אתרווייהו דייק הך דיוקא ותמהני דהא בלאו האי טעמא נמי צריכה ליה האי דיוקא דאם איתא דמעלי טפי סוף תקיעה מתחילת התקיעה לא פריך מידי דדלמא היינו טעמא דאין בידו אלא אחד משום דנהי דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא ולפיכך איני מבין דבריו בזה. אלא א"כ הוא מפרש אין בידו אלא אחת כדברי המפרשים דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום משום דאיהו סבר לאפסוקי דתסלק ליה בתרתי ולית לה הפסק הלכך לא רישא אית לה סופה ולא סופה אית לה רישא והביא ראיה לדין זה מן הירוש' דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית לה סופה ולא סיפא אית לה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה אלא ודאי לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. והקשו על זה למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה למה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן דאטו מי גרע מן התוקע לשיר דיצא. ולמאן דאמר נמי מצות צריכות כוונה בדין הוא דיצא דהכא כונת מצוה איכא ועדיף טפי מתוקע לשיר. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה התקיעה לכלום אפילו אותה התקיעה הראשונה לא תעלה לו דהא איפסקא לה אותה התקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו כדמשמע בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תרועה לתקיעה ושבין תקיעה לתרועה כדאמרינן וקא אתו שברי' ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקי בין שברים לתקיעה ומיהו בהא איכא למימר דהתם לכתחילה קא אמרינן כלומר היכי אתקין ר' אבהו לכתחילה מלתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים אבל פירכא קמייתא מיהא קשיא. לפיכך פרשו דכי קתני אין בידו אלא אחת היינו תקיעה שלאחריה ולומר דלסוף הסימן עלתה לו ולא לתחילת סימן שני. וכי תימא א"כ למה ליה למתני תקע בראשונה ליתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהכי סגי. תירץ הרמב"ן ז"ל דלפי שאין שיעור לתקיעות למעלה שאלו האריך הרבה אין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות אלא מחמת שהוא כפלים בשיעור תקיעה ראשונה ומשו"ה קתני תקע בראשונה שבתחילת הסימן והאריך בשניה כשתים בראשונה סד"א דכיון שהאריך (בראשונה שבראשונות) [כשתים שבראשונה] דלהוי כאלו הפסיק בנתים ואיכא שתי תקיעות קמ"ל וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שופר. והירוש' שהביאו לראיה דחאו הרמב"ן וכתב דלא קאי אמתניתין דתקע בראשו' אלא אהא דאמרי' התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסי הדא אמרת פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. ועלה קאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו. והכי גרסינן התם הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר' זעירא בשם ר' מונא אפילו אחת אין בידו למה וכו' וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכוין ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או שהתחיל לתקוע לשם מצוה ואח"כ נמלך להתעסק יצא והיידא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דתנין אין בידו אלא אחת ואעפ"י שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק אפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' (דוסא) [יוסי] ולומר דלעולם תקיעה שהיתה מקצתה מן המתעסק אינה כלום (כאלו) [שאלו] היתה תחילתה מן המתעסק לא סופא אית לה רישא דכיון שראשה אינה כלום אף סופא נמי אינה כלום ואלו היתה סופא מן המתעסק כיון שסופא אינה כלום אף (סופא) [רישא] נמי אינה כלום דלא רישא אית לה סופא. ולא דמי למשך בשניה כשתים שאעפ"י שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלו לו אחת מיהא עלתה לו דהתם היינו טעמא משום שתחילת התקיעה וסופה לשם תקיעות מצוה היו והלכך לשתים הוא דאינה עולה דאפסוקי תקיעתה מהדדי לא מפסיקינן משום אחת מיהא עולה דסופה ורישא תקיעות מצוה הן והא דקאמר אפילו אחת אין בידו דמשמע ואצ"ל שתים לישנא בעלמא קאמר דפשיטא ודאי דלא תעלה לשתים דר' יוסי נמי דאמר פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ידי אחת קאמר אלא משום לתא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפילו אחת אין בידו אלו דבריו ז"ל. ותמהני עליהן דע"כ ר' יוסי דאמר הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתניתין על כרחין ס"ל דבסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים (לא יצא) [אין ראוי לצאת בו ידי תקיעה אחרונה של סימן ראשון אלא בהתחלת [השני] בלבד הוא יוצא ולא בסופה [של ראשון] כלל] אי משום דס"ל מצות צריכות כונה אי משום דס"ל דאפילו למאן דאמר אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא בכי הא לא יצא משום דהוה ליה כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפרקין דלקמן. וכך נראה לי בטעמו של דבר דנהי דאמרינן דמצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כונתו בה כונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוין בתקיעתו למצוה אחת אינה עולה לה תקיעתו למצוה אחרת ומשום הכי תנן דהשומע מן המתעסק לא יצא ואפילו למאן דאית ליה מצות אינן צריכות כוונה לפי שמתעסק היה מכוין למצוה לחנך את התינוקת ולפיכך אין מצוה אחרת חלה עליה משא"כ בכוונת חול שאינה מעכבת מצוה דלא בת מינה היא ודמיא האי מלתא למאי דאמרינן בריש זבחים [ג' ע"א] דמינה מחריב בה דלאו מינה אינה מחריב בה. ומשך בשניה כשתים נמי כיון דלתקיעה אחרת היה מכוין אעפ"י שלא עלתה לו אפי' הכי כוונתו מעכבת שאינו יוצא ידי תקיעה בסוף הסימן וכיון דעל כרחין ר' (דוסא) [יוסי] הכי ס"ל דגרע הא מתוקע לשיר אמאי נימא דר' בא בר זמינא יחלוק עליו בזה ונצטרך לדחוק לשון הירושלמי ולהוציאו ממשמעותו לגמרי אלא ודאי משמ' דר' בא בר זמינא מודה דמקצת תקיעה שמשך בה כשתים כמתעסק דמיא ומשום הכי קאמר דאפי' אחת אין בידו. ולפום גמרא דילן נמי אפשר דנקטי' הכי או אפשר שכיון שלא הזכירו כן נקטי' מתניתין כפשטא דאחת מיהא יש בידו דנהי (דאי מקצרה) [דאותה מקצתה] למתעסק דמיא איכא למיחש לטעמא דלא סופא אית לה רישא ולא רישא אית לה סופא כיון דבגמרא מסקינן דשמע תחילת תקיעה בלא סופה וסופה בלא תחילתה יצא אפילו הכי אפשר דלא דמי למתעסק דאלו מתעסק מתכון לדבר מצוה ועשה מצוה ומשום הכי אין מצוה אחרת חלה בתקיעתו אבל האי מתכוין לעשות שתי מצות ולא עשה אלא מצוה אחת ולפיכך אין כונתו מעכבת אותה מצוה שהיא ראויה לחול ורישא אית לה סופא וסופא אית לה רישא.
ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבוב קלא פי' דקים להו דאיכא שיעור תקיעה מקמי דלערבב קלא.
מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש"י ז"ל כגון תעניות. והקשה הראב"ד ז"ל מדאמרי' בפ"ק דתענית [י"ד ע"א] במה מתריעין בשופרות. ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה מאותן שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרינן בפ"ק דתענית שמריעין בשופר היינו בשעה שמרבין בתפילה ובתחנונים והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופים אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר. וה"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם בשמעתין דהכא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא כלו' בשופרא ר' יוסי בעא ויתקעון קומי בחצוצרתא כל' אף בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתרעין ילפינן מינה נמי לכל צרה וצרה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכלהו ישראל הוי דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותענית דגבולין לאו כנופיא דכלהו ישראל נינהו מתריעין בשופר (בר"ה) ולא בחצוצרות וכך נהגו בכ"מ בתעני' בשופר.
כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך. כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וא"ת והיכי מצלינן לה והא קימ"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא כדאמרינן בפרק קמא ולתקופה כר' יהושע. תירץ ר"ת ז"ל דסמכינן אדרב עינא דפריך משוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות והכי קאמר והא איכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתא בר"ה וליתא ביובל אלא ודאי לאו משום דזה היום תחלת מעשה בראשית קאמרינן אלא תחלת דין קאמר שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים (הוא) [והא] מילתא ביובל נמי איתא שהרי הוקש לר"ה. ולישנא בתרא נמי מוכח דלר' יהושע נמי מצלינן ליה מדאמרינן כמאן דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך וכו' כלו' דבשלמא לר' יהושע משום דין אמרינן ליה אבל לר' אליעזר כיון דס"ל בתשרי נברא העולם משמעותיה דהאי לישנא נמי לבריאת עולם משמע וביובל ליתא וכתבו בתוספות דר"א הקליר יסד בטל של פסח כר' יהושע ובגשם של סוכות כר"א. ואומר ר"ת ז"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים דאיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן דדכותיה אמרי' בפ' עושין פסין [י"ח] גבי בריאת אדם וחוה.
שופר שנסדק ודבקו פסול. פירש"י דהו"ל כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות. ולא נהיר דאי הכי היינו דבק שברי שופרות אלא נסדק היינו שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לארכה והיינו טעמ' משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר ועשאה כעין שופר דמי. ומיהו לא מיפסל אלא בנסדק כלו אבל נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים כשר והא דתניא בברייתא בגמ' נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול לאו למימרא דמדמפליג בלרחבה ולא מפליג בלארכה דלארכה לעולם פסול בין נשתייר בין לא נשתייר דאדרבא דוק מינה לאידך גיסא דלרחבה הוא דכי לא נשתייר פסול אבל לארכה אפילו לא נשתייר כשר והיינו דתנן נסדק סתמא דלגמרי משמע זו היא שיטת הרשב"א ז"ל. אבל הרב ר' יהונתן ז"ל כתב דנסדק לארכה אפילו בכל שהו פסול לפי שכשהוא תקע בו מתבקע אעפ"י שדבקו, ולפי שיטה זו אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע וכן דעת הראב"ד ז"ל בדרש' שלו. ולכלהו פירושי כי תנן ודבקו פסול כל שכן לא דבקו ודבקו לרבות' נקטיה לומר שעפ"י שדבקו בעצמו אפי"ה פסול דאין שם שופר עליו אלא כמו שחיבר חתיכת שופר ועשאה שופר דמי.
<h2>דף כז:</h2>
נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול, ירושלמי ניקב וסתמו ר' בא בר זעירא בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר. ואם לאו כשר. פי' ואם לאו שאינו מעכב עכשיו את התקיעה אעפ"י שהיה הנקב מעכב מתחילתו כשר לפי שמה שסתמו בה בטל לגבי השופר אבל אם מעכב את התקיעה עכשיו אפי' סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר והו"ל קול שופר ודבר אחר אבל לא מצינן לפרושי דכל שמעכב את התקיעה קודם שנסתם פסול אעפ"י שאחר שנסתם אינו מעכב את התקיעה דהא בפלוגתייהו דרבנן ור' נתן בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דר' יוחנן דכי אמרינן שלא במינו פסול דוקא בשנפחת רובו אבל נשתייר רובו בין לרבנן בין לר' נתן בין במינו בין בשלא במינו כשר דבהא לא פליגי. ובודאי נקב גדול כל כך אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מתחילה קודם שנסתם ואי הכי מתני' אמאן תרמיה אלא ודאי אף על פי שמתחילתו היה מעכב כיון שעכשיו אינו מעכב כלומר שהסתימה מהודקת יפה הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שופר.
מתני' היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא. הקשו בתוס' מדאמרי' בעירובין פ' כל גגות צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור. והקשו עוד מדאמרי' בפ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ור' יהושע בן לוי אומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובהאי פלוגתא במאי עסקי' אי לענין צירוף וכההיא דפ' כל הגגות תקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימ"ל כוותיה כדמוכח בסוטה בפ' ואלו הן נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכדמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב (שתירצו) [ותרצו] דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות דבר שבקדושה עם הצבור דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא כעומד לבדו בחוץ ולר' יהושע בן לוי אין מחיצה מפסקת והרי הוא כאלו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ"ל כר' יהושע בן לוי. וקשה להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפי' לרב דאמר בזמנה ביחיד מ"מ הא אמרי' התם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה. ולא קושיא האי דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעי פרסומי ניסא בעשרה והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומא ניסא שמע לה ומשום הכי יצא.
ואם לאו לא יצא. ירוש', א"ר יוסי בר חנינא לא אמרו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון. אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור וכו' מסתברא דכי היכי דמפלגינן בבור ה"נ מפלגינן בפיטם דאותן העומדין בתוך הפיטם יצאו והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שופר חילק בבור ודות ובפיטם לא חילק אפשר שדעתו מפני שהפיטם גדולה אפי' אותן העומדין בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל דברים הללו היו צריכין להם בימי השמד ובמלכיות שהיו מתיראין מהם מלתקוע בגלוי.
נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא. פי' קול פנימי לבדו ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהו"ל קול שני שופרות. לא תימא דהפכיה ככיתונתא. פי' לא תימא דכי מיפסל דוקא היכא דהפכיה ככיתונתא אבל הא לאו הכי לא מיפסל דליתא אלא אפילו הרחיב את הקצר וכל שכן דהפכיה ככיתונתא דמפסיל והכי איתא בירושלמי גרדו והעמידו על גלדו כשר לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול זה בטל חללו וזה לא בטל חללו. אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. בירוש' משמע אפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא וקא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה.
ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. משמע ודאי דכי קא מכשר ר' נתן במינו דוקא בשאינו מעכב את התקיעה דהא מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה משמע דכותיה ס"ל דכי האי גוונא דיקינן במסכת שבת ואם איתא דר' נתן מכשיר במינו אפילו בשמעכב את התקיעה היכא מצי סבר ליה כוותיה דהא ר' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסול וסתמא קאמר אפילו היכא דסתמו במינו אלא ודאי כדאמרן.
אמר ר' יוחנן והוא שנשתייר רובה. הלכך להאי לישנא ניקב וסתמו לא מתכשרי אלא היכי דאיכא תלת' למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה. אבל ללישנא בתרא דר' יוחנן בתרי למעליותא סגי סתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה אף על פי שנפחת רובו אי נמי נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיעה ואעפ"י שסתמו שלא במינו. ומיהו לעולם בעי' שלא יהא מעכב את התקיעה דמתני' מילתא פסיקתא קא תני דאם מעכב את התקיעה פסול ואלו הוי מתכש' בשום גוונא הוה תני לה. ולענין הלכה בעל הלכות ורב חננאל והרב אלפסי ז"ל פסקו כלישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שופר וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באיסורי כגון גיטין וקדושין ובשאר האיסורין ואעפ"י שהוא לישנ' קמא. אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא וכן פוסקין בכל מקום רבותינו הצרפתים בשל תור' כלישנא דמחמיר בתרי לישנא כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל פסק אף הכא כלישנא בתרא ולקולא.
אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. פי' דוק' שנשתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן לכל שלמעלה ממנו כאלו ניטל משם וכך נראין דברי הר"ם במז"ל בפ"א מהלכות שופר אבל הרב בעל העיטור ז"ל הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה.
כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. פי' דהיינו טפח כדגרסי' בפ' המפלת [כ"ו] תני אושיעא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח שליא ושופר כו' שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. וכי תימא לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמשום הכי הוי שיעוריה טפח כדי שיאחזנו בידו וירא' לכאן ולכאן דשיעורא דטפח ארבע בגודל ושית בקטנייאתא כדאיתא במנחות [מ"א ע"ב] וכשהוא אוחז אותו בד' אצבעות בינונים מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים השיעור ולא כדי שיאחזנו התוקע (קאי) [קאמר] דא"כ הכל כפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן בטיח ישנו כראש גדול שבכל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני קתני והיינו טפח.
<h2>דף כח.</h2>
שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עלייהו. פי' והוי לה מצוה הבאה בעבירה. ומכאן נראה לי דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות (לאו) ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירוש' במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהלכות שופר.
לאימת קא מעיל לבתר דתקע. קשיא לי והיכי מעיל והא בפ' כל שעה [כ"ה ע"א] אמרי' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ואפשר דקול מצוה כי סבירא לן מצות ליהנות ניתנו חמיר טפי דהנאה מעליתה אית ביה ומשום הכי מעל. ולפי זה אפשר לומר דאמסקנא דפום גמרא דילן סברינן דאין בקול דין גזל וליכא משום מצוה הבאה בעבירה כדברי הירושלמי דמעקר' כי אמרי' אם תקע לא יצא היינו משום דמאי דסבירא לן מצות ליהנות נתנו ההוא קול חשוב טפי ואית ביה משום מצוה הבאה בעבירה.
כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בליל פסח שלא לכונת מצה יוצא ידי חובתו וכ' הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גוונא אלא ודאי כדאמרן וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרי' המתעסק בחלבי' ובעריות חייב שכבר נהנה אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ואקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה כיון דמצות אין צריכות כונה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ואסקה רבא לשמעתה הכי אלא אימא לצאת לא בעי כונה לעבור כלומר על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה ומשו"ה הישן בשמיני בסוכה לא לקי דשלא בזמנו הוא ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דר' זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכולי עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באינש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא.
והרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגי דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן בלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחי' משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה ס"ל ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פי' איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דס"ל לרב ז"ל דר' זירא פליג אדרבא. לפיכך כתב הרמב"ן בס' המלחמות דאין ה"נ דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליבא דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי פירכא דאביי דאמ' אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי לצאת אי נמי לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכו' כונה ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר ולא ס"ל (הריא"ף). וא"ת מאי אשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי ולא גרסי' כדכתיב במקצת נוסחי אלמא קסבר רבה מצות אין צריכות כונה וכיון דמימרינהו דרבה ורבא לא מכרעי לדידהו מאי סבירא להו מנקט לחומרא דר' זירא טפי עדיף דס"ל דמצות צריכות כונה לצאת. וכן פסק הרמבמז"ל בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא. אלא שבפ' ו' מהלכות מצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא. ולא פליגי דידיה אדידי' דס"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דר' זירא אמר ליה לשמעי' איכוין ותקע לי נקיטיה דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עלה בהדיא לא דחי' לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אע"ג דשופר מדחי דקיימ"ל דצריך כונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא. אבל דעת הרבה מהגאונים דקיימ"ל מצות אין צריכות כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. ומ"מ כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרי' אין צריכו' כוונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות [י"ב ע"א] היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופירש"י ז"ל אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחא אזלי' או בתר חתימ' ולא איפשיטא ואמאי לא איפשטא ניפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא ש"מ דאע"ג דמצו' אין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין. וזה סיוע לדברי במה שכתבתי למעלה בההיא דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים. ולפי"ז כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדלה בביהכ"נ לפי שנתכונו שלא לצאת שם. ואני אומר דאי בעי מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצי למעבד הכי משום דהא איצטרכינן למימר בהיה עובר אחורי בית הכנסת דבשליח צבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שרוצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם.
<h2>דף כט.</h2>
דתנן הכהנים והלוים מקדשין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסינן.
נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספי' ובשילוח מיהא איתנייהו. כך כתוב במקצת נוסחאות. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה וכמו שכתוב בפירושיו. ועוד הקשו בתוספות דהיכי לימא דהשמטת כספים מיהו איתנהו דמה ענין שמיטת כספים ביובל דהא בהדיא תניא בספרי בפרשה ראה אנכי דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים וממעט לי' מוזה דבר השמטה שמטה משמטות כספים ולא יובל.
<h2>דף כט:</h2>
יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פי' מדינה אפילו בירושלים. והא דקתני עוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה לאחר תקנה נשנית, וא"ת ומאי שנא מלולב שהיה ניטל אף בגבולין בזמן בית המקדש כדתנן בפרק לולב וערבה שהיו מוליכין לולביהן לבית הכנסת ומוכח התם דבזמן בית המקדש אפי' בגבולין היו עושין כן. וי"ל דלולב שני משום דטפי בקיאי בלולב מבשופר ומשו"ה לא שייך ביה כולי האי שמא יוליכנו אצל בקי וא"ת אי הכי מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. י"ל משום דשופר זכרון בישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטלו.
כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר. וא"ת תינח י"ט דכתיב ביה כל מלאכת עבודה אבל שבת דלא כתיב ביה עבודה לא תעשו אלא לא תעשה כל מלאכה מנלן דיצאת תקיעת שופר. ותירוץ קושיא זו כתבתיו בפרק כל כתבי.
שהיא חכמה ואינה מלאכה. ומיהו ברדית הפת איסורא דרבנן מיהא איכא והכי מוכח בפ"ק דשבת [ג' ע"ב] ובפרק כל כתבי [קי"ז ע"א] ובתקיעו' שופר נמי איסורא דרבנן מיהא איכא כדמוכח לקמן גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט וא"ה כיון דאיסורא מדרבנן בעלמא הוא אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו לא מתסר. שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים משום דהתם אית ליה הכירא טפי.
אמרו לו היינו תנא קמא איכא בינייהו בי דינא דאקראי. פי' דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סבר שלא תקן רבן יוחנן בן זכאי אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקידוש החדש בשלשה. ואמרו לו סברי דנהי דלא בעינן ב"ד של שבעים ואחד כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של עשרי' ושלשה. וקיימ"ל כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב"ד לפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת. אבל הרמבמז"ל כתב בפ"ב מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בהמ"ק כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב הונא ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד. פירש"י ז"ל דליכא למימר בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב. ותמהני דהא מאי דבעי' בפני ב"ד מדרבנן בעלמא הוא ומשום גזרה שמא יעבירנו והיכי מפיק בכל ארצכם לגזרה דרבנן ולפיכך נראה לי דהכי קאמרי' דיובל כיון דאחד בחמשים שנה הוא דקא אתי ליכא לאחמורי ביה כולי האי ומשו"ה מסתייא דבעי' ביה בזמן ב"ד.
אמר ר' חייא בר גמרא אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין פי' רש"י ז"ל ביובל. ולפי זה לא היה לרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכות שהרי עכשיו אין היובל נוהג לפיכך נראה דאפי' בר"ה קאמר ואתא לאשמועינן דאפילו בפני ב"ד לא יתקע אלא כל זמן שיושבין.
<h2>דף ל:</h2>
ונתקלקלו הלוים בשיר. וא"ת ולמה נתקלקלו ולא המתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירת היום עד למחר דהא קיימ"ל שאין אומרין שירה אלא על היין כדאיתא בפ"ב דערכין ויכולין הן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכי' עד למחר כדאמרי' במנחות בפ' הקומץ זוטא [דף ט"ו] מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים. ובפ"ב דתמורה [דף י"ד] נמי אמרי' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. י"ל דלכתחילה צריך להביא נסכים עם הזבח דאם הביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרי' בפ"ב דערכין מה כפרה ביום אף שירה ביום. ולמחר נמי מבעיא לן התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה ולא איפשטא ואפילו תמצא לומר דנסכים הבאין מחמת עצמן טעונין שירה אפי' הכי לכתחילה צריך שיביאם עם הזבח כדי שיאמר שירה על אכילה ושתיה דמזבח כדאמרינן התם על אכילה לחודה לא אמרינן וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו עד עשרה ימים דמשמע אפילו לכתחילה הני מילי בקרבן יחיד ואין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח בערכין. וא"ת כי היכי דחשיב קלקול שיר אמאי לא חשיב נמי קלקול מוסף שהרי לאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לא היו יכולין להקריב במוסף כדדרשי' מוהקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל קרבנות כלו שעל תמיד של שחר היו משלימין כל הקרבנות ולא היו מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים. י"ל אפי' לאחר שבאו העדים הקריבהו דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכדאמרי' בפרק השולח דר' אליעזר הלך לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרי' עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפ"ה מצוה דרבים שאני.
<h2>דף לא.</h2>
הזי"ו לך. פירש"י ז"ל האזינו. זכור ימות עולם. ירכבהו. וירא. לולי. כי ידין. אבל במסכת סופרים [פי"ב ה"ח] כתיב (וירא. לו.) [וישמן. לו.] ור"ח ז"ל פי' (וישמן. לו.) [וירא. לו.].
<h2>דף לא:</h2>
שלא יהא העדים הולכים אלא למקום הועד. ירוש' ביני מתניתא למקום הועד של חדש.
ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים וא"ת בפ' ידיעות הטומאה [דף ט"ז] מספקא לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא אמאי לא פשיט מהכא דקדשה לעתיד ס"ל דאי לא תימא הכי כי אפקרה לעניים מאי קא מהני להו לעניים והלא אינן יכולים לאכלן לפנים מחומת ירושלים שהרי בטלה קדושתה. וי"ל דנפקה מינה שהיו יכולין לחלל כל הפירות על שוה פרוטה וכדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואע"ג דבפרק הזהב [דף נ"ז] פליגי בשחללו אי דוקא חיללו דיעבד או אפילו לכתחילה הא אסיקנ' בערכין פרק המקדש שדהו [דף כ"ט] דבזמן הזה אפילו לכתחילה נמי.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם. משמע דלא משנינן בהו מידי. ועכשיו נהגו לומר בברכת אבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובקדושת השם ובכן ובכן ובכן ובהודא' וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב דאע"ג דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות נהגו כן לפי שצורך רבים הוא וכן בחנוכ' ופורי' שאומרי' כן [י]עשה לנו פלא ונסים וכן בעבודה בכל יום רצה בעמך ישראל ובתפלתם וכן נהגו דורות הראשונים ע"כ. (והרמבמז"ל) [והרמבנז"ל] מצא סמך לדבר במסכת סופרים שכתוב בה כלשון הזה, וכשם שחתימתן של ר"ה ושל יוה"כ משונה משאר ימים כך (תחלתן) [תפילתן] משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים של ר"ה וביוה"כ ואף באלו בקושי התירו. ואם חל ר"ה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה [אלא זכרון תרועה] לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה ע"כ.
למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר. פי' רחמנא אמר לאו דוקא דהא כל הני ברכו' מדרבנן בעלמא נינהו וכדאמרינן בסוף פרקי' גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ומקשינן התם פשיטא משום דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן. אלא ודאי כי אמרי' הכא דרחמנא אמר אדכר לאו משום דהוו מדאורייתא אלא משום דרבנן תקנוהו ואסמכינהו אקראי כדאמרי' בסמוך ודכוותה הא דאמרינן בפ"ק [ט"ז ע"א] אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות.
הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד לפום גמרין משמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כלהו אהני עשרה הלולין אסמכינהו אבל בירושלמי מסמיך כל חד וחד לעניניה. עשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו. עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין שאמר ישעיה רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה יאמר ה'. עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר.
ת"ש דתניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא וכו' ר' יוחנן בן נורי אמר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. הך ברייתא פליגא אמתני' (בתרייתא) [בתרתי] דלתנא דמתניתין לת"ק אפילו בדיעבד לא יצא בפחות מעשרה מדלא קתני ואם אמר שבע יצא כדתני בברייתא וכדקתני נמי במתני' בדר' יוחנן בן נורי. ולתנא דמתני' נמי אליבא דר' יוחנן בן נורי לכתחילה לא יפחות מעשרה דהא לא פליג אלא בדיעבד אבל בלכתחלה לא. ותנא דברייתא פליג בהני תרתי אפ"ה פשטינן מינה דשלש שלש דר' יוחנן בן נורי בשלש מכולם קאמר משום דלית לן לשוי פלוגתא בין מתניתין וברייתא אלא במאי דחזינן בהדיא דפליגי.
אמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. פי' כר' יוחנן בן נורי דמתני' דסבירא ליה דלכתחלה עשר בעינן ומיהו אם אמרן שלש יצא. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שלא הביא ברייתא זו בהלכותיו וכן דעת הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומדקתני מתני' ובברייתא אין פוחתין ולא קתני ולא מוסיפין כדקתני גבי הבדלות ש"מ דאין פוחתין מהם הא אלו בא להוסיף מוסיף כמו שירצה וכך אמרו הגאונים ז"ל. ואע"ג דלכאורה משמע דמצוה מן המובחר בעשרה כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות דעשרה הוו ולא יותר אפילו הכי מצינו כיוצא בה שאמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרי' עלה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהן כמה שירצו.
<h2>דף לב:</h2>
תרועה שאין עמה ולא כלום אומרה עם השופרו' כדברי ר' יוסי. וקימ"ל הכי דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל והרמבמז"ל שלא כתבוה. ומיהו דוקא תרועה סתם הא תרועה שנזכר בה חצוצרות כגון ותקעתם בחצוצרות אינו אומרו כל עיקר דאין שופרות בענין וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאע"ג דכל מקום דיש חצוצרות במקדש יש שופר אפי"ה אנן קרא דמזכיר בו שופר בעי' והא ליכא אלא אומר לא הביט און ביעקב וגו' ואע"פ שאמרו עם המלכיות וכדאמרי' מלכות שיש עמו תרועה אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות ואי נמי יום תרועה יהיה לכם וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרא"ה ז"ל כתב דבקרא דותקעתם בחצוצרות סגי דאע"ג דכתיב בחצוצרות מ"מ הא איכא שם תקיעה דעולה משום שופרות ועדיף טפי האי קרא משום דבספרי דרשי' מיניה מלכיות זכרונות ושופרות שופרות מותקעתם זכרונות מדכתיב בסופיה דקרא והיו לכם לזכרון מלכיות מדכתיב אני ה' אלהיכם והלכך לדידן דקיימ"ל כר' יוחנן בן נורי דבשלש סגי ואנן אמרינן אפי' טובא ליכא למידק בהאי קרא דותקעתם כולי האי ואי משום דבעי' שיהא משלים בתורה שפיר מקרי משלים בתורה ההוא קרא דותקעתם בחצוצרות בהדי ההיא דרשה דספרי דדריש מהאי קרא שופרות.
ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. משמע דלא פליג ר' יוסי אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והכי נמי תני' בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה וקיימ"ל כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה ואע"ג דסתם מתני' פליג עליה אפ"ה מעשה רב. ומשמע נמי לכאורה דלת"ק כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ולר' יוסי נמי משמע הכי דבהא לא פליג. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכך הוא מסורת בידם. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים בפי"ח גבי תשעה באב אומר ארבעה פסוקים משל ירמיה וכו' עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו אלקים באו גוים בנחלתיך ועד על נהרות בבל ואעפ"י שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בזה מקדימים דברי קבלה לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. ומאי דאמרי' הכא תורה נביאים וכתובים סדר כתיבה נקיט ואזיל.
השני מתקיע. מדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע דאיק מינה רבינו האי גאון ז"ל שאין שליח צבור תוקע אלא מצוה לאחר ותוקע שמא ישתבש בדעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין [דף ל"ד] העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והכא נמי דכותיה והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קא תני קורא התם היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה.
מאי שנא דהשני מתקיע. וא"ת מאי קא מיבעי לן דהא תקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא תשע לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושופרות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומשו"ה לא תקעינן בהו. ומכאן משמע שכל תפלות היום תשע וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל דמעיקר דינא אין בר"ה שבע ברכות אלא תשע הן לעולם בין בערבית בין בשחרית בין במוסף בין במנחה וכדאמרינן בפ' תפלת השחר [כ"ח וכ"ט] הני שמנה עשרה כנגד מי הני שבעה דשבתא כנגד מי הני תשע ברכות דר"ה כנגד מי (ומיהו) [ומהא] משמע דכשם שאין לחלוק בשמונה עשרה של חול ובשבע של שבת כך אין לחלוק בתשע ברכות של ר"ה ומנהגן של ישראל אינו כן שאין מתפללין תשע בר"ה אלא בתפילת המוספין. וכתב הרמב"ן ז"ל שכך הוא מפורש בירושלמי בפ"ק דשבועות דגרסינן התם ר' יעקב בשם ר' יסא העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה בשחרית ב"ש אומרים שמנה וב"ה אומרים שבע במוסף בש"א עשר ובה"א תשע. פי' בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת קאמר דס"ל לב"ש דשבת ויו"ט כל אחד קובע ברכה לעצמו ואינו כוללן לשניהם בברכה אחת וב"ה סברי שאינו מברך אלא ברכה אחת לשניהם ובכי האי גווני נמי מייתינן להא בריית' בעירובין בסוף פרק בכל מערבין [דף מ' ע"א] ומשו"ה בשחרית בש"א שמונה ובה"א שבע ובמוסף בש"א עשר ובה"א תשע ומ"מ הרי אתה למד מכאן מפורש שאינו מתפלל תשע אלא בתפלת המוספין של ר"ה אבל לא בשאר תפלות של יום. וכי תימא אם כן מאי שיילינן הכא מאי שנא דהשני מתקיע איכא למימר דהכי קא אמרינן אמאי לא תיקן רבנן תשעה בשחרית כי היכי דנתקע בשחרית משום זריזין מקדימין למצות.
אמ"ר יוחנן בשעת השמד שאני. מפורש בירוש' ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאין סבורין שמא עליהן הן הולכין עמדו עליהן והרגום מן גו דאינון חמיין לון קרו את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהן אינון עסקין.
מאי טעמא שופר עשה הוא והו"ל י"ט עשה ולא תעשה קושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דאפי' הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו ליה דהא בעידנא דקא עקר לאו לא קא מקיים עשה.
<h2>דף לג.</h2>
משום שבות סכינא. פי' לפי שכל מלאכה שהיא נעשית בכלי שאין דרכן לעשות בו אותה מלאכה לא הוי מלאכה דאורייתא וכדאמרינן בסוף כירה גבי גרירת כסא וספסל כל היכי דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי לכתחילה. כלומר וגרירת כסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא דכי אמרינן בפר' כלל גדול דחופר תולדה דחורש וחייב הני מילי במר וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא.
ר' יוסי ור' שמעון אומר' נשים סומכות רשות לענין הלכה נקיטי' כר' יוסי ור' שמעון דר' יוסי נמוקו עמו. ואע"ג דסתם מתני' מוכח דאין בנות ישראל סומכות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומשמע דהא נשים מעכבינן אפילו הכי כיון דאמר ר' בפרק בתרא דעירובין [דף צ"ו] דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מיחו בידה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים והיינו כמאן דאמר נשים סומכות רשות נקיטי' הכי דמעשה רב הלכך אם רצו נשים לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן.
ולענין ברכה כלו' אם מברכות על מצות הללו אם לאו כתב ר"ת ז"ל דאם רצו מברכות וליכא משום ברכה לבטלה. והביא ראי' מדאמרי' בפרק החובל [פ"ז] ובפ"ק דקדושין אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא אלמא סומא לר' יהודה אע"ג דפטור אם רצה עושה ומברך דאי לא הכי אמאי ליעבד רב יוסף יומא טבא שהרי היה מפסיד שכר הברכות ואמרינן [ב"ק ל'] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מי שהוא פטור מן המצות אם רצה לעשותן ולברך עליהן הרשות בידו. וא"ת וכיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכה הוא ואמרינן בפרק אין עומדין [ל"ג] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. י"ל דברכה שאינה צריכה מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק מי שמתו [כ"א] ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר משום דסבירא לן התם דאמת ויציב דאורייתא ואם איתא דברכה שאינה צריכה עובר עליה מה"ת נהי דאמת ויציב דאורייתא היאך חוזר ואומרו מספק והרי אם אמרו קא עביד איסורא בידים ומוטב שלא לאמרו שאפי' לא אמרו ממילא הוא דקא עבר אדאוריית' ושב ולא תעשה שאני אלא ש"מ דברכה שאינה צריכה מדרבנן בעלמא היא. ומוציא שם שמים לבטלה דנפקא לן בפ"ק דתמורה [ד'] מדכתיב את ה' אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה לא מתסר אלא מדרבנן. ודוקא בברכה שאינה צריכה כלל אבל בברכת המצות למי שהוא פטור בהן לא הלכך אם רצו נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן אלו דברי ר"ת ז"ל. ומביאין עוד ראי' לדבריו מההיא דאמרינן בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמרי' התם דמאן דאמר הכי ס"ל דנשים סומכות רשות משמע דלמאן דאמר נשים אין סומכות מיחו ואמאי מיחו בשלמא סמיכה משום דהו"ל משתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמאן דאמר סומכות רשות היו מברכות ולמאן דאמר אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהוי ברכה לבטלה הלכך לדידן דקיימ"ל סומכות רשות מברכות. וכי תימא א"כ היכי קאמר לא מיחו הודו הוה ליה למימר כיון דלכתחילה רשאות לעשות כן וכדדייקינן כי האי גוונא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו. לאו קושיא היא דאין ה"נ דהודו אלא משום דלמאן דאמר אין סומכות [מיחו] נקט למאן דאמר סומכות לא מיחו. תדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא הוה ס"ד לאוקמה כמאן דאמר (לולב) [לילה] ושבת זמן תפילין הלכך הוי לה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות (ולכך) [ולהך] אוקמתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבא חייבות הן לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמאן דאמר נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא.
ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכי תימא א"כ למאן דאמר אין סומכות למה מיחו. איכא למימר משום דקימ"ל [שבת מ"ט] תפילין צריכין גוף נקי והנשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף הלכך מיחו כי היכי דמחיין בסמיכה משום משתמש בקדשי' ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ומ"מ מפי שאינן נקיות לא הודו לגמרי והיינו לשנא דלא מיחו. והא דאמרי' נמי התם [עירובין צ"ו ע"א] באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא כלומר אבל לא הודו משום דאתי למטעי ולומר שהיא חייבת בעולת ראיה כיון שרואין שעולה לרגל ואתי לאתויי חולין לעזרה אבל לעולם אימא לך דאין מברכות. והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודא פטור מן המצות הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מיחייב ומשו"ה הוי מצי רב יוסף לברוכי. וראיה לדבר דמדרבנן מחייב מדתנן במגילה [דף כ"ד] ר' יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס. ואם איתא דסומא לר' יהודא פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וכי תימא כי פטר ר' יהודא סומא הני מילי סומא מעיקרו אבל פתח ונסתמא לא ומשו"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמא דר' יהודא דמפורש בפרק החובל [פ"ד] אפילו פתח ונסתמא פטור. ועוד דהא רב יוסף פתח ונסתמא הוה כדאמרינן בהגדה דאיהו סמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דיליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודא אלמא לר' יהודא אפילו פיתח ונסתמא פטור דאי אמרת פטור ואפילו מדרבנן ראה למה פורס אלא ודאי אפילו לר' יהודא מחייב מדרבנן ומשו"ה מוציא את אחרים ידי חובתן דכיון דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן מפיק דרבנן. ואע"ג דבירושלמי דמגלה משמע דכי קאמר ר' יהודה כל שלא ראה מאורות דמשמע הא אם ראה פורס ביושב בבית אפל היא ומשו"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה מהתם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שיטת הגמרא שלנו דהא אמרינן עלה במגלה ורבנן הכי נמי אית ליה הנאה כדתני' א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וכולי כדאיתא התם משמע שעל סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ושמעת מינה מדאמרינן דאם ראה פורס דמדרבנן מיחייב הלכך כיון דפריסת ק"ש דרבנן אתי דרבנן ומפיק בדרבנן.
וא"ת ואפי' הכי היכי מפיק דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים [קט"ז] שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת ואמרו לי רב [ששת מאן אמר אגדתא בי רב יוסף ואמרו לי רב] יוסף כלומר שהיה עושה כל הסדר ומוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ואוקימנא התם במצה דזמן הזה דרבנן כלומר דאי מדאורייתא לא מפיק דאפי' למאן דאמר דסומא חייב במצות גבי מצה מיעטיה קרא בהדיא כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון כלו' והיכי מפיק לאחריני אלמא כי היכי דבדאורייתא לא מפיק בדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן אפי' ראה למה פורס. יש מי שתירץ דאין הכי נמי דאפילו במידי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאורייתא לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלי"ל עיקר בדאורייתא כגון פורס על שמע כיון דסומא נמי מחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואיכא מאן דאמר דאפי' במידי דאי"ל עיקר בדאוריית' כיון דחיובא מדרבנן הוא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם ה"ק דכיון דבזמן הבית מיעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהיא מדרבנן לא חייבו חכמים לסומא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין הכי נמי דכל המחויב בדבר מדרבנן מפיק דרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר מה"ת והכי מוכח בפרק מי שמתו דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאין אנשים ידי חובתן היכא דאכל שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאוריית'. וא"ת מ"מ בדלית ליה עיקר בדאורייתא דכולי עלמא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע. י"ל דקטן אינו מחויב בדבר כלל דמצוה עליה דאבוה רמיא לחנכו במצות. ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דהא אפילו בדרבנן לא מפיק כיון דלאו בר חיובא כלל וכדכתיבנא אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי ואפילו בדאכל שיעורא דאורייתא וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא ומשום דבעי למתנא עלה תבא מארה לאדם. אבל אשה היא שמוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק בדרבנן ומשו"ה קאמר ר' יהודא כל שלא ראה לא יפרוס הא ראה פורס שהסומא מחויב בדבר הוא מדרבנן ולפיכך היה אפשר לו לרב יוסף לברך ואין להביא ראיה משם לנשים שכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות. ומ"מ אעפ"י שדחינו ראיות הללו כיון שכבר הורה ר"ת ז"ל נקיטי כוותיה ומברכות דכיון שנוטלות עליהן שכר דהא א"ר יוסי בר' חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ומדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצוה ועושה שכר יש לו הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא תימא כיון שלא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדדייקי' גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין [כ"ג] היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר מצי אמרי וצונו.
וכתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר"ה שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת (הר"א) [הר"ז] הלוי ז"ל. וכן מוכיח בירושלמי ואעפ"י שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות אפשר דלטעמיה אזיל שהוא סובר שאפילו בזמה"ז תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה. אבל הרמב"ן ז"ל שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלימוד גזרה דרבה ואין בו אלא איסור שבות בתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותרת שהם עתידי' להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ומתעסקין עמהם בשבת זו ומיהו בשבת אחרת אין מתעסקין עמהן וזהו שאמרו בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין לתקוע בשבת פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך וזה כדברי הראב"ד ז"ל.
הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחנוך כאן בקטן שלא הגיע לחנוך כך עיקר הגירסא והיא גרסת רש"י ז"ל והכי פירושא דכיון שהגיע לחנוך אין מעכבין אותו מלתקוע ואפילו בשבת אבל אין אומרין לו שיתקע דאיסורא דרבנן לא ספי' ליה בידים אבל בקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמהן כדי שילמדו ולא שיתקע להם גדול שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה הקטן אלא שמלמדין אותן בדבור ואומרין להם תקעו בענין זה. וא"ת ואפי' הגיע לחנוך נמי אמאי לא אמרינן להו תקעו דהא תקיעת שופר איסורא דרבנן היא ובפ' חרש [קי"ד] משמע דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים כדאמרינן התם הולך אצל אבי אמו ואין חוששין שמא יאכילנו תרומה ואוקימנא בתרומה דרבנן ואפילו בשהגיע לחנוך כדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפיר לה. תירץ הרשב"א ז"ל דל"א הכי אלא במה שהוא לצורכו של תינוק וכההיא [יומא ע"ז] שגזרו על שמאי להאכילו בשתי ידיו. ובהכי מתרצא ליה קושיא אחריתי דהא קשאי ליה מההיא דגרסינן פרק מי שאמר הריני נזיר [כ"ט ע"א] דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר כלומר שאומר לו נזיר אתה ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לחנכו במצות ואמרי' בשלמא לר' יוחנן מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא הא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן אלמא אי לאו חנוך לא דחינן הקפה דרבנן והיינו טעמא משום דשאני הקפה שאינו הנאה לתינוק אלא נוול הוא לו וה"נ בתקיעת שופר כיון שאינו צרכו של תינוק כקטן שהגיע לחנוך לא אמרי' ליה שיתקע. ומיהו אכתי קשיא דכיון דתקיעת שופר אינה צרכו של תינוק אפי' בקטן שלא הגיע לחינוך נמי ליתסר דהא אמרינן התם בפרק חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח. י"ל דהכא בי"ט של ר"ה עסקינן דמדינא תוקעין אפילו בשבת אלא דרבנן הוא דגזר הילכך כיון שלא הגיע לחנוך אומרין לו לתקוע כדי שילמוד ונמצא פסקן של דברים דקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמו ואומרין לו שיתקע ואפילו בשבת ומיהו דוקא בשבת של ר"ה אבל בקטן שהגיע לחנוך אין מתעסקין עמו אבל אין מעכבין אותו ומשמע לי דכי אין מעכבין אותו דוקא בי"ט אבל בשבת מעכבין אותו דר"א דאמר אפילו [בשבת] אמתעסקין עמהן בשבת כדי שילמדו קאי והיינו בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך דתנן ביה אין מעכבין לא אשכחן ביה דאפילו בשבת אין מעכבין. ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת בזה בהשגות שכתב דקטן שהגיע לחנוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד ואפילו בשבת הסמוכה לי"ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחנוך הן עצמן תוקעין בי"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו. ודברי הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות שופר לא נתחוורו.
<h2>דף לג:</h2>
שיעור תרועה שלש יבבות זו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל ובגמרא נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גרסינן כשלשה אלא שאפשר לקיים שלפי שעיקר שברי' ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מילל או מגנח בפיו.
תנא דידן קא חשב תקיעות דכלהו בבי כתרועו' דכלהו בבי. יש מי שפירש דתקיעות דכלהו בבי דהיינו שש תקיעות כשלש (יבבות) [תרועות] ותנא ברא קא חשיב דחד בבא שהם שתים וקאמר שהן כתרועה ולפי"ז שיעור תקיעה כחצי תרועה וכן דעת הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. ולא נהירא דהא והעברת כתיב דמיניה דרשינן פשוטה לפניה ולאחריה ולשון העברה קול ארוך משמע ושלש יבבות אמרינן בירושלמי דהיינו שלש טרומיטן כלומר קולות קטנים ביותר ופלגא דידהו דהיינו טרומיט וחצי זוטר שיעוריה טפי בכי האי גוונא לא מיקרי העברה. לפיכך נראה דהכי קאמר תנא דידן קא חשיב תקיעות ראשונו' דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי דשיעור תקיעה אחת כתרועה אחת ושיעורא דתקיעות אחרונות לא אצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשיעורן של אחרונות כשיעורן של ראשונות. ותנא ברא השיב חד בבא כלומר דשיעור תקיעה ראשונה דחד בבא כשיעור תרועה וממילא תקיעה אחרונ' נמי שיעורא כראשונה. הלכך נקטינן דשיעור תקיעה כתרועה.
אמר אביי בהא ודאי פליגי פי' אע"ג דשיעור תקיעה מצינן לשנויי דלא פליגי בשיעור תרועה ודאי פליגי דתנא דמתני' סבר ילולי הוא [כלומר אדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה ותנא דברייתא סבר גנוחי הוא כאדם הגונח בלבו כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהן וכיון דבשיעור תרועה פליגי אע"ג דאמרינן דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי] ותנא ברא קא חשיב חד בבא אפי' הכי בשיעור תקיעה נמי פליגי דשיעור תקיעה בשיעור תרועה תלי דהכי קים להו דשיעור תקיעה כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה כדלקמן וסמיך לה שופר תרועה הלכך לתנא דידן דס"ל שיעור תקיעה שלש יבבות שיעור תקיעה נמי כשלש יבבות וכי קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות קא חשיב תקיעות דכלהו בבי ותנא ברא דס"ל דשיעור [תרועה] שלשה שברים שיעור תקיעה נמי כשלשה שברי' וכי קתני שיעור תקיעה כתרועה כתרועה דידיה קאמר וכדתניא בברייתא דלקמן שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה כשלשה שברים. ולפי שיטה זו אמרו הגאוני' ז"ל שצריך להאריך בתקיעת דתשר"ת כשיעור שלשה שברים ותרועות דהא תרועה אחת הן שמפני ספק תרועה אחת התקינה ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך אלא להאריך כדי שיעור שלשה שברים. ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות. אבל הראב"ד ז"ל פי' דהכי קאמר בהא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל והלכך תו לא אצטרכינן לפרושי מתני' דתקיעות דכלהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה אלא זה הוא שיעורא לשנות בלשונותם דתנא דמתני' ס"ל דתרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו ילול והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירוש' טרימוט ומשו"ה קתני דשיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות והני נמי שיעור תקיעה לדידיה דתשע טרימוטי ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי. ונמצא עכשיו לפי שיטה זו שאין התקיעה תלויה בתרועה כלל דהא לתנא דמתני' שיעור תרועה שלש יבבות ושיעור תקיעה תשע יבבות אלא חכמים נתנו שיעור לתקיעה תשע טרימוטי דכי האי שיעורא משמע להו לישנא דוהעברת. ולפי"ז אין לשנות בין תקיעות של תשר"ת ותש"ת ותר"ת כלל דתקיעה יש לה שיעור בפני עצמה ואינה תלויה בתרועה ויש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא. פירש"י ז"ל דהכי קאמר (אנו) [היו] תוקעין תרועה כאלו כתב והרעותם תרועה ואע"ג דבפ' החליל אמרינן כי האי לישנא ר' יהודא סבר תרועה ותקיעה אחת היא והתם לאו למימרא דאחת היא שלא יהא אלא קול אחד אלא לומר דמצוה אחת היא וצריך לעשותן בנשימה אחת. אפי"ה האי לישנא דהכא אפשר לפרושיה כדברי רש"י ז"ל דבסוגין דהכא כיון דאכתי לא קים לן דבעינן פשוטה לפניה דייקינן דדלמא אחת היא כלומר שאינו אלא קול אחד והרי הוא כאלו אמר והרעותם תרועה אבל בסוגיא דהתם בתר דקים לן הכא דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שקלינן וטרינן אי מצוה אחת הן או שתי מצות ואע"פ שהלשון ששנוי כאן ושבפרק החליל אחד הוא לשני עניני' הוה משמע ומצינו כיוצא בו. הרשב"א ז"ל.
שלש תרועות בר"ה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פי' משום דבר"ה גופא כתיבי והעברת שופר תרועה מדברי סופרים. פי' דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא אבל לא נאמרה למשה אלא הך ג"ש דתרועה דמדבר אלא רבנן אסמכי עלה אף הך ג"ש משום דתרועה תרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה אבל תעבירו שופר לא גמרינן כלל כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס כלומר מג"ש דרבנן שבתון זכרון תרועה מד"ת והעברת שופר תרועה מדברי סופרים יום תרועה לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפ"כ כיון דבר"ה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למלתא אחריתי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל עולה לטעם אחד זו היא גרסתו ופירושו של ר"ח ז"ל.
ואידך ביום ולא בלילה מנא ליה מביוה"כ. וא"ת וכיון דמיוה"כ ילפינן נימא נמי דוהעברת שופר תרועה מד"ת. י"ל דס"ל דליכא למילף בג"ש ליתן את האמור של [זה] בזה אלא ללמד שיהו שוין בדינן.
אתקין ר' אבהו בקסרי. נשאל רב האי גאון ז"ל וכי עד שבא ר' אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר. וכלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה שלשה שברים והא אמרינן בהדיא אמר אביי בהא פליגי וכך היה הדבר מימים קדמוני' מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינו חלוקה והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו אלו מטעים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועות הן וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותם כחלוקה.
ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה. וא"ת וכי מפסקינן מאי הוי והתני בסמוך שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום [יצא] ואפילו לר' אבהו דאמר לא יצא הני מילי בששהא כדי לגמור את כולה אבל הכא הא לא שהא. תרצו בשם ר"ת ז"ל דהכי פרכינן דכיון דר' אבהו חייש לכלהו ומכניף לכלהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבתי למעלה הוה ליה למיחש נמי לר' יהודא דאמר אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום כדאיתא בפרק החליל [נ"ג ע"ב] ועוד דרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה משמע ודאי דאינו רשאי להפסיק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרבנן נמי אי מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא אפילו הכי אם תקע ביניהן לא יצא דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן וליכא דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה והביא ראי' לדבריו מדתניא בתוספת' תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר תקיעה אחרונה בלבד. אבל הרשב"א ז"ל כתב שמצא גרסא אחרת בההיא תוספתא וכך היא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והכי פירושא שלאחר שתקע בראשונ' לתר"ת ראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת הראשון ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני ומשו"ה קאמר דאין בידו אלא אחת והיינו פשוטה שלאחר תר"ת ראשון דאנן פשוטה לכל חד וחד בעינן כדקתני שלש של שלש שלש הלכך אין תקיעה זאת עולה לשתים ומ"מ יש לחוש בדבר ולהחמיר כדברי הרמב"ן ומסתברא שאם בא לרבות בשברים ולעשות מהן ארבעה או חמשה או יותר עושה ואינו נמנע שהרי שברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דידן ותנן שיעור תרועה שלש יבבות. והמנהג פשוט שמוסיפין ביבבות ועושין מהן אפילו כמה והכי נמי בשברים וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בשם הגאוני'. ומ"מ צריך להזהר שיעשה השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברי' ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לר' יהודה וכי היכי דלר' יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו. ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחת לד' הרמב"ן ז"ל פסל כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה. ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו ובמקום תרועה קיימי אבל שלשה שברים תרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. והרמב"ן ז"ל חלק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בהו ואעפ"י שהן קולות מוחלקין הרי אינן מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דר' יהודא שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דס"ל דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן.
הדר עביד תקיעה ותרועה ותקיעה. וא"ת והלא די לו בש"ת תש"ת תש"ת וכן ר"ת תר"ת תר"ת דהא לא בעינן אלא שלש של שלש שלש ואי גנח ויליל הרי יצא בסימן של תשר"ת ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת וכן אתה אומר בשל תר"ת. ותירצו בתוס' משום דדילמא אתי למטעי שאם אתה אומר שבתש"ת ראשון לא יחזור ויתקע יטעו לומר שאינו צריך לעשות אלא ש"ת ש"ת ש"ת. ואנו עכשיו נוהגין לתקוע על סדר ברכות תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות וצריך עיון למה שהרי היה לנו לעשות כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו וצריך לשמען על סדר ברכות אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טרחא דצבורא כיון שכבר שמעום שלא על סדר ברכות ואפשר עוד על דרך זה שחששו שלא להפסיק יותר מדי בתקיעו' שאינן צריכות בין מלכיות זכרונות ושופרות ואכתי לא נהירא ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי דיום תרועה אמר רחמנא והלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא דכלהו תרועות דאורייתא נינהו הלכך להקל על הצבור ולתקוע כתקיעות דכלהו מקומות שפיר דמי. ור"ת ז"ל הנהיג לתקוע בכולן תשר"ת ואומר מוטב שנחוש לספיקות ולא נחוש לברכות.
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. (מפרש"י) [מפרשינן] טעמא בפרק ראוהו ב"ד משום דפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקי. ומיהו דוקא בתקיעות שהן קול אחד אבל עשה תקיעה ושברים ותרועה בנפיחה אחת יצא שהרי הן קולות מופרשין וכבר ניכר סוף התקיעה וראש השברים. והיינו דגרסינן בירוש' תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. אנן תנן שלש שלש. ומשני שלא יפחות כלומר וזה אינו פוחת שהרי ניכר בקולן שהן שלש.
<h2>דף לד:</h2>
מתשעה בני אדם כאחת לא יצא. והקשה רש"י ז"ל דהא אמרינן בפרקין דלעיל דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמעי. ולפיכך מחק הגירסא ואמר דיצא גרסי'. וליתא דהכא משו"ה לא יצא לפי שהוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא והכא הרי שמען כולן בבת אחת והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא. וגרסינן בירושלמי במגילה בפרק הקורא את המגילה למפרע ר' יוסי בשם יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא את שניהם.
אמר ליה מהו לגמור. כתבו בתוספות דמהא שמעי' דלצורך תקון תפלה וק"ש מותר לדבר באמצע דהא משמע שמתוך ק"ש דבר ושאל מהו לגמור. לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי כלל שיהא צריך לפסוק אלא מניח ידו על פיו וקורא והכי א"ר יוחנן בהדיא בפרק מי שמתו והלכך אפילו שהא כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק אלא לדידך דפסקת אלמא קא סברת שהוא צריך לפסוק וכיון שכן הוית גברא דחיא וכל כי האי גוונא כל ששהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי מים שותתין על ברכיו וכבר כתבתיה שם בס"ד. וקימ"ל כר' יוחנן בשמע תשע תקיעו' בתשע שעות ביום דיצא דהא תניא כותיה.
ברכות ותקיעות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו פי' לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות או התקיעות מעכבות את הברכות דהא תניא מצוה בתוקעין יותר מן המברכין וכו' ותנן מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע. אלא הברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו קאמר כלומר שאלו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר אינו מברך ואינו תוקע אותן שבקי בהן. אי נמי לענין סדרן קאמר שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיו' לא יצא עד שיתקע על הסדר ויברך על הסדר.
יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. פי' דאף ע"ג דקיימ"ל כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בירושלמי ק"ש ותפילה וברכת המזון דגרסינן התם לא מסתברא בק"ש דכתיב ושננתם שיהא כל אחד משנן בפיו ולא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו וגרסי' נמי התם א"ר אליעזר שניא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך. ומיהו ה"מ בשיודע לברך אבל בשאינו יודע חברו מוציאו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא.
לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה. פי' בשאר ימות השנה דאלו בר"ה מאי קא מהדר להו והרי צריך הוא לירד לפני התיבה כדי שיתקעו על סדר ברכות שלא אמרו אלא בצבור. כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי הא עבדינן לה לתפלה כברכות של חובה שאעפ"י שיצא מוציא וכיון שכן בדין הוא שיוציא אף את הבקי.
<h2>דף לה.</h2>
והא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ככתוב בתורתך שוב אינו צריך. פירש"י ז"ל בשם רבותינו דמקראי דמלכיות זכרונות ושופרו' קאמר והקשה הוא ז"ל דא"כ רב חננאל דאמר כמאן דלא כרבנן ודלא כר' יוחנן בן נורי דהא אפילו לר' יוחנן בן נורי לכתחילה עשרה בעינן ובדיעבד נמי שלש מכולן בעי ולפיכך פי' ז"ל דמפסוקי (דמוסיפין) [דמוספין] קאמר אבל פסוקי מלכיות זכרונו' ושופרות צריך להזכיר בפי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וקשיא עליה טובא דאם איתא כי אמרינן אלימא דנפישי בהו קראי אמאי אמרינן טפי מקראי דמוספי ולא אמרינן דטעמא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דנפישי טפי טובא. ועוד דכי קא משני אלא משום דאושי ברכות הו"ל לשנויי אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. ועוד דאי מקראי דמוספי קאמר היכי נפישי וכי תימא משום מוספי ראש חדש ור"ה הרי מקצת הגאונים ז"ל אמרו שאין אומרין בר"ה ובראשי חדשיכם כדי שלא יאמרו יום שני עיקר כבשאר חדשים ואתי לזלזולי ביו"ט ולא עוד אלא אפילו בשאר חדשים אינו צריך להזכיר פסוקי המוספין ולא לאמר ככתוב בתורתך דהא אמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר אפילו אמר נעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא. אלא עיקר הדבר כמו שפירשו רבותינו דמפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות קאמר וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו וכי תימא א"כ רב חננאל דאמר כמאן איכא למימר דכר' יוחנן בן נורי אתיא דאמר אם אמרן שלש שלש יצא ומשום הכי אמר רב חננאל שאלו אמר כי המלכו' שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על יד עבדיך הנביאים יצא כאלו הזכיר ג' פסוקי מלכיות. ואע"ג דר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר הכי מקשינן למה מוציאין שליח צבור מוטב שיתפללו הצבור הן בעצמן ויזכירו שלש מכלן כר' יוחנן בן נורי ולא הפסוקין אלא יאמרו במקומן ככתוב דהא אמר רב חננאל אמר רב וכו'. והרמבמז"ל כתב בפ"ג מהלכות שופר אפי' אמר ובתורתך ה' אלקינו כתוב ואומר פסוק אחד של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום. ותימא הוא לדבריו רב חננאל אמר רב דאמר כמאן דלא כר' יוחנן בן נורי ודלא כת"ק אלא ודאי כמו שפרשנו עיקר.
אלא משום דאושי ברכות. פי' שהן תשע ברכות דכי אמרינן הלכה כר"ג בר"ה ויוה"כ היינו במוספי ר"ה ויוה"כ של יובל דאיכא תשע ברכות (דבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציאין) [ירושלמי, ר"ג אומר אמר רב הונא צפוראה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא פירוש דכי אמר הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ דוקא באילין תקיעתא כלומר בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהם אבל הם חייבין להתפלל שאר הברכות] והיינו דגרסינן בירושלמי ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבן תמן באלון תקיעת מן דצלין אתא צלותא קם רב חסדא א"ל ר' זעירא (א"ל) [לאו] כבר מצלי' א"ל מצלי והדר מצלי דנחתן מערביא להכא אמרי בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באלין תקיעתא. וכך פי' דר' זירא הקשה על רב חסדא כיון דכבר מצלי יוצר למה ליה לצלויי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון שאינו אלא שבע ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אבל מוסף שהוא תשע כיון דאושי ביה ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור מוציא בו את הרבים ידי חובתן ואהדר ליה דהלכה כרבן גמליאל באלין תקיעתא פי' לברכות של מלכיות זכרונות ושופרות קרי תקיעתא לפי שתוקעין בהן ו[ב]הנהו קיימ"ל כר"ג אבל שבע ברכות של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל ומשום הכי אע"ג דכבר צלי יוצר הדר מצלי' למוספין שבע שבמלכיות זכרונות שופרות בלבד הוא ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ולפיכך יש שהיו נוהגין להתפלל שבע ואח"כ שומעין תפלת המוספין משליח צבור מתחלה ועד סוף והיו יוצאין בה ידי מלכיות זכרונות ושופרות ששליח צבור מוציאן ועכשיו נהגו כולם להתפלל תשע.
לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי. פי' לא פטר אותן שלא שמעו סדר ברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות דאניסי אבל דעיר דלא אניסי ולא אתו לבי כנישתא אין שליח צבור מוציאן אבל כל אותן שהן בבית הכנסת ואפילו של עיר כיון שהן שומעין מפי שליח צבור פטר ר"ג וכדאמרי ליה לדברך למה צבור מתפללין דאלמא לדברי ר"ג אין הצבור צריכין להתפלל אלא כדי שיסדר שליח צבור את תפילתו.
